זה רק כי יש לי כל מיני משימות בראש שאני חייבת לבצע אחרת יקרה אסון

מגיל צעיר מאוד מחברות על מחברות שהפכו ברבות השנים לעמודים על עמודים בתיקיות שפזורות לי בדיסקאוןקיז ובמחשב וגם פה קצת בפוסטים ובטיוטות.

היי אם אני לא אגשים את המשימות האלה מי יגשים אותם חוץ ממני. זה הופך לי את הראש זה הפך מאז ומעולם מאז שהבנתי שאין לי פה מקום

ואת 3 שנות החטיבה בילתי בלשבת על הכיסא ההוא באוטובוס בחזרה הביתה ולהמשיך קצת את הסיפור מהפרק הקודם , בום קהילות. קהילות. אתם לא יודעים מהזה כי זה בראש שלי אבל כל חיי חייתי בקהילות וזה היה דמיוני מעבר לכל דמיון ובגלל זה מתחזקת התחושה לאחרונה שדמיון אצלי נורא חזק יותר ממציאות הרבה פעמים.

אם לא אבצע את המשימות האלה מי כן יבצע אותן.

אסור לי ללכת לשם כי הכל יתבזבז לשווא.

מכירים את התחושה של הבעירה הפנימית ברגע שאתם נתקלים באיזה בלוג ישן עם אפס תגובות לכל הפוסטים ואתם מתחילים לקרוא את הסיפור חיים של הבחורה שכותבת כבר שנים ושופכת שם את עולמה. וזה עושה לכם חור בלב מרוב שכל הרגשות דוקרים אותכם וכל זה בגלל שאתם קוראים חיים של אדם אחר. ואתם יודעים שאתם חייבים לעשות עם הסיפור הזה משהו

אם אתם מכירים את הבעירה הזאת אני אדע לפחות שאני לא היחידה המטורפת.

מטורפת שיכולה לחוש את הבעירה הזאת גם מקריאה של איזה תגובה מטומטמת (וזה יוצר לי עולם שלם בתוך המוח וסצנה שאני חייבת לכתוב)

הייי... אם אני לא אעשה את זה בסופו של דבר(אם אלך לשם.) זה רק כי פחדתי לקחת אחריות על ההחלטה של לעשות את זה. כלומר רק כי פחדתי. כלומר אל פחד שיר. יהיה לך קשה אבל. אל פחד. שיר. אל.

עריכה

ניגנתי היום את השיר הזה אחרי שנים שלא ניגנתי אותו. כיף שזכרתי הכל ועוד בגרסה האקוסטית שלי על פסנתר. אימא היתה במטבח וחשבתי ששמעתי אותה בוכה והפסקתי באמצע והיא אמרה "לא, תמשיכי" והמשכתי והיא המשיכה לבכות כמו פעם שהייתי מרגשת אותם עם היצירות הקלאסיות שלי שניגנתי שעות. הרגע הקטן הזה גרם לי להבין שאני כן צריכה לחזור לדבר איתם על דברים. ישבנו היום ודיברנו כמו משפחה נורמלית וזה היה נפלא