אני יודעת שאהבה אמיתית לעד נשארת גם אם הרגשות עצמם קומלים אבל הם חלשים מהאהבה עצמה.

אני יודעת את זה כשאני מסתכלת בתמונה שלו איתה הם קרובים מתמיד בפוזה אינטימית אבל לא מינית היד שלו על הכתף שלה והיא מחייכת את החיוך הביישני הרגיל שפעם שנאתי וחשבתי שהוא מכוער אבל עכשיו אני מבינה שזה כל מה שהיא: פשוטה עדינה סולידית רגילה = כל מה שאני לא.

ואני מרפרפת על הפנים שלו והוא כלכך שליו ואוהב.

הוא אוהב אותה והוא מאושר ואני מאושרת בשבילו נורא בלי לשים לב חיוך עולה לי על הפנים כשאני מסתכלת על התמונה העדכנית הזאת שלהם אני באמת מאושרת שהוא מאושר וזה אומר שבאמת אהבתי אותו מאוד פעם ואני עדיין אוהבת עמוק בפנים למרות ששום רגש לא נשאר הזמן מקמיל את הרגשות זה ידוע (אני כן משתוקקת לשיחה קטנה ממנו ואולי אפילו מפגש והיי בזכותו התחלתי לאהוב דברים כמו בירה ומאיר אריאל. ומעניין אם הוא זוכר שנסענו פעם לים.)

זאת אהבה אמיתית כשלא אכפת לך אם הבנאדם שלך או לא, אבל כן אכפת לך שהוא מאושר וזה מה שהכי חשוב שהוא מאושר עכשיו איתה. מה זה משנה שכבר אין לי מקום בחיים שלו. אני סתם הייתי סובלת כמו שסבלתי כשכן הייתי בחייו (וגם קצת הרבה אחרי זה) היא יפה חמודה ושקטה ומתאימה לו ואני רוצה לחשוב שאין בי שום המתנה אין בי שום חיכוי(אני יודעת שאין כזאת מילה) כלפיו כמו פעם הייתי משוכנעת שאחרי השחרור מצהל שלו הוא יחזור לזרועותיי

לא הם יתחתנו והוא יהיה אבא מדהים ויהיו להם חיים מאושרים נורא.

ואני אמשיך להתגלגל לי בין חיקוי זול שלו לחיקוי זול של חיקוי זול שלו

זה בסדר

(עומדת בגשם בוכה גאה בלי קול 

מה אתה כל כך צודק 
מה אתה כל כך באמת חושב שאתה 
הצדק היחידי עלי אדמות
הנה תסתכל גם עלי רגע)

(אמרתי שאני מצטערת אמרתי שלא אחזור על זה 
נכון שאמרתי את זה מליון פעם 
ועוד אומר את זה מליון פעם)

(אז תפסיקי לבכות את הבכי היפה הזה 
הכנסי כבר לאוטו וניסע.)

01:21

האם זאת בקשה גדולה מדי שמישהו יבוא לשקוע איתי יחד בלילות האלה להאזין ולהיות פה פשוט מתוך רצון כנה ותמים ואמיתי ולא מתוך שום כוונה נסתרת אחרת.

האם זאת באמת בקשה גדולה מדי שמישהו יבוא להיות איתי כאן לצפות יחד איתי בצלבים המתפתחים והם כבר נורא משוכללים עכשיו. לשמוע ממני עליהם להבין כלכך להבין כלכך להבין

את הכאב הגדול והנורא הזה שנקרא צלב האבן הברזלית שלא באשמתי הוא חבר נורא קרוב שלי בלילות האחרונים וגם בלא האחרונים. והמישהו הזה לא יהיה חייב לחוות את הכאב כמו שאני רק להיות כאן. רק להיות כאן.

האם זאת בקשה גדולה מדי?

יש לילות שבהם הצלב גורם לי לבכות ויש לילות שהוא סתם מציק אתם חושבים שכבר סיפרתי לכם הכל על הצלבים אבל אתם לא יודעים כלום.

הדמעות הפסיקו עכשיו(הן לא)

מנסה לישון באמת שמנסה אבל מישהי מפריעה לי מישהי על הכביש צורחת "אני לבד" ונקודת המבט הולכת ומתרחקת הולכת ומתגבהת רואים עוד ועוד עולם בבת אחת אלפי קילומטרים למעלה אבל הנקודה למטה נשארת פשוט הכל מסביב הרבה הרבה יותר שחור

עוד עריכה

הוא פשוט הצליח לעשות מה שאת לא הצלחת: מחק את הרגשות שלו ולא אכפת לו. כפיים, כל הכבוד, הצלחת. אתה יותר חזק וגיבור ממני. אני חשופה לפגיעות, חלשה, מרגישה, אולי גם מאוהבת. זה בסדר כבר ויתרתי פעם פעמיים על אהבת חיי אין שום סיבה שלא אצליח לעשות את זה שוב

רק חשבתי שבאמת אצליח לגרום לך להיות מאושר, למה אני צריכה להתנצל על זה. שכל מה שאני רוצה עכשיו זה לשבת אצלך לחבק אותך ללטף לך את השיער ולהקשיב להקשיב להקשיב לכל מה שרק תרצה להגיד

למה אני צריכה להתנצל על זה שאני אנושית ועדיין מצליחה לאהוב למרות הכל

זה בסדר אני מוותרת עליך אבל זה אומר שגם לא יהיה לך חלק בחיים שלי כי אני לא מסוגלת לעמוד בזה יותר

זה שובר אותי כלפעם מחדש להבין כמה לא אכפת לך וכמה לי מאוד, כלכך, הרבה יותר מכולן אולי, אכפת.

אני לא רוצה להיות איתך בקשר אני לא עומדת בזה עדיף שום דבר מאשר קצת

ואפילו עוד עריכה

אני מעדיפה להיות לבד. להשאר לבד ולדעת את זה להיות מודעת לזה, להיות עצובה, מרירה, להתגעגע, להשתוקק, אבל להשאר לבד. אני מעדיפה את זה מאשר להיות חצי איתך וחצי לא איתך

להמשיך לחשוב עליך כל הזמן לא אני לא מסוגלת.

לבד בהחלטה שלי לבד בדירה לבד בחיים

אני אשאר לבד ואתה תהיה מחוץ לתמונה אני לא מסוגלת לחיות ככה

אני לא מסוגלת לחיות ככה

אנחנו לא יכולים להיות יותר בקשר.

למה?

כי אני מנתקת קשר עם יזיזים שאני מתאהבת בהם

סוף הסיפור