"אל תתגייסי" ערן קובע כאילו שזה כל כך פשוט

"אני יודעת"

"לא אני רציני! אל תתגייסי" הוא מסתכל לי בעיניים וחמוד כמו תמיד. קצת יותר מתמיד כי אנחנו לבד בסוףמשמרת. הרבה יותר מתמיד כי אנחנו לבד הרבה יותר מתמיד.

כל מה שאני רוצה זה רק את הזין שלו בתוך הפה שלי אבל אסור לו לדעת מזה ואסור לי לרמוז את זה. זה כלכך קל עם כל השאר שאין לי איתם יחסי דיבור אבל ברגע שנהיים טיפה קרובים עם מישהו בומס. את חייבת לכבוש משהו שיר אחרת מזה שווה. אחרת מה את שווה.

הוא שם לי יד קפואה על הברך אני לוקחת אותה אלי ומשפשפת"אין לך כפפות?!" "גם לך אין" הוא לוחש.

"קריסטל" אני אומרת בלי קשר לכלום, סתם נזכרתי ביום חמישי.

"קריסטל קריסטל" הוא צוחק ואני מחייכת מתכופפת חופנת לו את השיער עם היד, קרובים מתמיד היי הוא לא יעיז לנשק בחיים הוא קו-וורקר ולא מנשקים קו-וורקרים. יות.

אני רוצה לשים את היד שלי על הזיפים שלו מותר? "מותר?" הוא מחייך אבל לא אלי העיניים שלו במקום אחר ואני עוקבת אחרי מבטו וקולטת: הדלת הפתוחה

"איפה דויד עוד לא סיים?"

"תקוע איפהשהו באזור תעשיה" הוא מגחך והיד שלו נחה לי על הברך כבר מי יודע כמה זמן. מי יודע כמה זמן.

כוח משיכה מוזר מפעילות שתי הידיים האלה שלי על זיפיו ושלו על ברכי אני רק רוצה להרגיש את השפתיים האלה קצת, לדעת מה זה לנשק מישהו כמוהו (עוד לא היו לך כאלה אני שואלת את עצמי ומדפדפת בזכרון בין הקודמים, אה-אה, לא היו לי כאלה של שלב האחרי צבאטיול וסוף הסטוצים. הרי עוד חודש חודשיים הוא מוצא את החברה שהוא הולך להתחתן איתה עוד שנה שנתיים ושלום על ישראל. ככה זה הולך עם אנשים נורמלים כמוהו)

כשדויד דופק על הדלת הפתוחה שנינו קופצים הוא מהכיסא ואני מהרצפה על הברכיים.

הוא מחייך כמו תמיד את החיוך האתיופי הזה "כוסאימא שלך דויד" אני ממלמלת, למה הוא לא בא עוד 5 דקות זה היה יכולהיות מצחיק נורא 

אני מסתכלת על ערן והוא לא בשוק כלכך כמו שציפיתי. "בוא אני אעשה לך סגירה" הוא אומר לדויד

"לא צריך את הסגירה שלך יא מתנחל" וזהו אין עם מי לדבר עכשיו שניהם בהתנצחויות האיןסופיות שלהם. חוויות מהמשלוחים טובבב

"אני הולכת.." לא שומעים שניהם

"חכי שניה!" דווקא דויד צעק את זה

הוא יוצא אחריי החוצה. "סידרת את העניין עם האופנוע שלך שאמרת לי מקודם בבורגרים?"

אני מנסה להזכר. "אה, כן. אה, ערן סידר לי את זה" למה אני נבוכה עכשיו ממה אני אמורה להיות נבוכה. הוא לא ראה שומדבר שהוא לא היה אמור לראות

כשאני חוזרת לקחת את הקסדה שלי ששכחתי ערן עדיין על הכסא ודוד מספר לו סיפורים. "תפסיק לחפור כבר" אני זורקת לו

החיוך שלו מבין מדי כשהוא מסתכל עליי. "לכי יא סאחיתתתת"

איזה בזבוז בחיי. לוקחת את הקסדה ויוצאת

רוכבת משם ולא מרגישה שומדבר חוץ ממוזרות שמציפה מה קרה עכשיו ולמה עשיתי את זה?

למה עשיתי את זה?