דמיינתי את עצמי שולחת לו הודעה, משו מונפץ כמו "סליחה שנעלמתי, אני צריכה מישהו, אני יכולה לבוא?" (ואני אףפעם לא מצטערת שאני נעלמת, אני (כבר) אףפעם לא צריכה מישהו, זה די ברור לי מאליו שאני תמיד יכולה לבוא)

דמיינתי את עצמי באה ומעבירה אצלו חצי שעה של הכנות ללפני בין אם זה לחסל לו שתייה או להרשות לו לדחוף לי ג'וינטים או לראות סרט או להתנהג כמו טיפשה בכוונה שוב

ואז הלפני ואז הזה המבורך

מזיין לי את הצורה על המיטה שלו וגניחות ואני מקבלת מה שאני רוצה והוא אוהב לי את התחת ואת הציצי ואת הכל ואני אוהבת את הנוכחות שלו באותו הרגע אבל כבר בבוקר נגעלת ממה שהיה, מעצמי, ממנו, מכל הפיחסה הזה ונעלמת לי שוב לכמה זמן שאני רק רוצה (זה יכול להיות נכון באותה מידה למספר בחורים שונים וזה מצחיק/עצוב באותה המידה)

זה לא שווה את זה במחשבה שנייה

אז לא.

באלי לכתוב פה פוסטים משעממים בכוונה להזכיר לכם שאני לא אלוהים כמו שחלקכם חושבים (זה נהיה מפחיד ומלחיץ ולא מחמיא בכלל לרוב.)

אז לאחרונה התמכרתי ל:

טיפות עיניים נגד כאבים

סירובים לבחורים

תשומת לב זולה

 


אוי לא שיר אל תעשי את זה שוב

סטנלי הפסיכו מנסה להוציא ממני בכוח את האובדנות. להודות בזה שאני אובדנית אבל

לא נשמה טהורה שלי אני לא אובדנית בשיט. זה שלא אכפת לי מה יקרה איתי לא אומר שאני אובדנית, להפך אני מנסה לשאוב ולמצוץ מהחיים האלה כל מה שהם רק מציעים זה ההפך מאובדנות זה אהבה עצומה של עצמי, של החיים ושל העולם המופלא הזה

מה אובדני בי? למה הוא חושב שאני כן

אני לא

ואז הוא מביא לי דוגמאות

החשיש (הוא לא יודע שאני כבר עושה דברים יותר גרועים מזה)

אלכוהול נונסטופ ובכל פעם עד אובדן הכרה וזכרון

מסעות התאבדות (זה כבר לא נחשב זה עם אופנוע גדול, כשהיה לי את הטייפון לנסוע איתו 30 קילומטר ביום כן זה נחשב מסעות התאבדות. ועל כביש 2 שזה כביש רצח. אין מילה אחרת לתאר)

אבל טיולים ארוכים וחביבים עם מיגון וכל זה? זה לא, אני מעמידה אותו על טעותו, 200 סמק, אופנוע רציני, אני כבר שנתיים וחצי על הכביש, יש לי המווון נסיון. וזהוזהוזה. את צודקת הוא אומר לבסוף, זה לנפש שלך. אז טוב

semi-זנות להתפשט בציבור להתנהג באופן הכי זול שיש ליד חברים שלך מהעבודה לדרוש את האהבה שלהם כל הזמן

הפרעות אכילההההה. אני מרגישה תמיד כלכך קולית כשאני אומרת את זה (אני בקושי אומרת את זה) כי זה כאילו מאגניב. ברמות אחרות להיות מופרעת אכילה כל המגניבות מופרעות אכילה והמשוגעות והשרוטות.

אני לא זה, לא זה ולא זה (האנשים הלא נכונים אומרים לי שאני כן)

מה אובדני בזה? אני סתם אוהבת לבדוק את הגבולות זה הכל.

וגם את החיים. אני מאוד מאוד אוהבת את החיים.

(הם חשבו שזו טעות אז הם עשו צילום שני 
ושוב ברנטגן של הלב שלי מצאו קיר לבנים 
ועטיפות ריקות של שוקולד, שני גורי חתולים בתוך מאזניים 
מקלות ניקוי אוזניים ואופנועים שחסר בהם אבוב. 
שאריות של ארוחה וקסדה חצי פתוחה 
ואסמס שבו נאמר "מיד אשוב".)

עריכה:

מה. מה. מה. אתם שואלים מה נהיה ממני אז בואו ונסביר לכם התשובה היא פשוטה:

זה או צלבים שכבר אין לי הרבה זמן ויופי,

או לשכב עם אנשים שגם זה כבר אין לי הרבה זמן (חלק, כלומר, אני כבר לא מתפשרת, וכבר לא יס-מנית, וזה עושה לי רק טוב)

או צומיצומיצוווווומי. (ותמיד הירידה במשקל מהדהדת! שזאת תעלומת התעלומות אני 3 ימים בבית בגלל ניתוח עיניים טוחנת אוזניהמן ולזניות כל היום, איך ירדתי 3 קילו אלוהים יודע)

ושלא תטעו כאילו אם תראו אותי ברחוב אנערף אני הבנאדם הכי נורמטיבי שיש, בחיי. זה הכל מתגלה בחדרי חדרים מתחת לסדינים לפתע פתאום קצת עיניים כאלה קצת תנועות אחרות קצת פרצוף כזה "בונא את סקסית!"

ובפינתנו הסמס המשעשע של אתמול: "חתולה שקסית שורטתת'"

בנאדם אתה. בן 32. וצריך להביא מתנות ליזיזה בת ה18 שלך בשביל שהיא תמשיך להסתכל עליך בכלל. והיא מחרבת לך בבית הכל בערך אחרי שהיא מתמסטלת מהחומר האלוהי שלך. ואתה פאקינג. נרקומן. בן 32. ולא יכול להתחיל את היום בלי 3 שאיפות מהבאנג.

מה אני עושה עם בנאדם כזה (אההה הוא מביא לי מעילים וכפפות לאופנוע שאין לי כסף לקנות טוב)

נמאס לי מעוד מישהו. ואחרי כמה ימים מעוד מישהו, ואחרי יום מעוד מישהו.

זה רק עניין של זמן עד שיימאס לי מכוווולכם