והפכתי לממטרה אנושית במשך 20 דקות של שיחה והמון המון המון שתיקות וגם שעות אחרי זה

הוא היה נבוך ושמח ומאושר אבל לא מספיק. אם הוא היה מספיק מאושר הוא היה מתקשר מתישהו בשנה האחרונה

"אוהו... מי מתקשרת"

אני מתחילה לבכות איךשאני שומעת את הקול שלו אני לא שולטת בזה אני לא מצליחה

אוספת את עצמי

"אבא... אני מתגייסת מחר"

"באמת? זה מחר?"

"כן"

"לקרבי הזה?

"לוחמת.. כן"

"אהא... יופי.."

הוא שותק. שום בהצלחה, שום התרגשות בשבילי. שום תהיות על מה אני מרגישה. שום הערכה שום תהיה שום

מקבל כמובן מאליו הכל אני שונאת שהוא מקבל כמובן מאליו הכל אני שונאת שהוא מנתק את עצמו רגשית בשביל לא להפגע ברור שאתה צריך להפגע אבא אתה הפכת לדוס וחסמת את עולמך בשבילי זאת לא אני אשמה פה כמו שתמיד כל השנים האלה חשבתי זה אתה והאלוהים שלך אשמים

5 דקות לפחות של שתיקה. אני ממשיכה להתייפח בשקט "מה את שוב בוכה?.. שוגה שלי" תשאל. למה. תנסה. להפסיק את זה. תנסה . לברר.

"זה כי לא דיברנו הרבה זמן" אני ממלמלת והוא בקושי שומע ומליון דברים אחרים שאני רוצה להגיד טסים לי בראש בא לי לצעוק עליו בא לי לצרוח בא לי להתנפל בדמעות ולטלטל את האידיוט את האדיוט את האדיוט

אבא אתה יודע שעשיתי תאונה לפני כמה חודשים והביטוח לא היה תקף ואני צריכה לשלם כמה אלפי שקלים בקרוב ואני לא יודעת מה הולך להיות וזה מעט מפחיד אותי אבא. אבא אתה יודע שעד לפני שבועיים הייתי בטוחה מליון אחוז שאני לא הולכת להתגייס פשוט להמשיך להיות שליחה ולעשות ימבה כסף ולקנות אופנוע יותר גדול ולטוס לפסטיבלים ולהמשיך לחגוג ולהתהולל אבא אתה יודע שאני הוללת? אבא אתה יודע שאני עדיין אוהבת את זה למרות שזה כבר לא מעניין אותי

אתה יודע שגיליתי בחודשים האחרונים כמה גברים הם עם שפל מטומטם וחולה מין. אתה יודע שגיליתי שבין עשרות הטרולים אפשר למצוא גם מעט אוצרות, אם חופרים ממש ממש טוב.

אתה יודע שגיליתי שגם אני אוצר אבא. גיליתי שאני אוצר. לא חשבתי שאני אוצר במשך הרבה זמן אבל קצת אנשים שמכירים אותי טוב גרמו לי להבין

אני אוצר אבא אתה יודע שאני אוהבת ומעריכה את עצמי סוף סוף? אבא אתה יודע שאני לא מחפשת אהבה אבל המון בנים רוצים להיות איתי?

אבא אתה יודע שאין להם שמץ של מושג כמה אני יכולה להעניק להם אם אני רוצה. אתה יודע שאני יכולה להביא את הירח בשבילם אתה יודע שיש לי את היכולות

אבא אתה יודע שהייתי ספורטאית ושיש לי מדליות וגביעים מכל מיני מרוצים שרצתי בהם עד לפני חצי שנה ושאבא חורג השתתף באיירון מן רצתי איתו את ה10 קילומטרים האחרונים אבא אתה יודע שכשהייתי בקבוצת הכושר הקרבי כולם נורא אהבו אותי וציפו ממני לגדולות אבא אתה יודע שהתאהבתי במישהו שפגע בי מאוד ועשה לי דברים שאז אהבתי ועכשיו אני חושבת שנקראים אונס והלך לספר על זה לכולם אתה יודע שאין לי הרבה חברים עכשיו כי כל הישנים מדברים עלי ומפיצים עלי שמועות

אבא אתה יודע שקשה לי להיות חברה טובה כי מתישהו נמאס לי מהבנאדם והואהיא משעממים אותי ואני מנתקת קשר בגסות וטוב לי עם זה כי אני צריכה את הלבד שלי והם לא מבינים כמה אני צריכה אותו יש מעט אנשים שמצליחים להידחק אל הלבד הזה בנונשלנטיות ואיתם אני מרגישה כמו שאני מרגישה עם עצמי אבא אני לא הולכת לנתק קשר עם האנשים האלה בזמן הקרוב

אבא אתה יודע שהכי ריגש אותי לנסוע לחרמון בפעם הראשונה אבא אתה יודע שאני מתרגשת ממש מקצת דברים בזמן האחרון אבא אתה יודע שאני מפחדת מדבר נורא ואיום: שאני כבר לא יודעת ושלא אצליח לאהוב

אבא אתה יודע שאני ממשיכה לנגן ומוציאה הרבה ג'וני מיטשל וארוסמית' וקווין ומצליחה לשחזר יצירות מפוארות מפעם רחמנינוב ובאך אבא אתה יודע שאני חושבת על זה המון על מה שהיה יכול לצאת ממך: מוזיקאי בהתהוות ואני זוכרת בתור ילדה את החברים שלך מהלהקה וההופעות אבא הפסקת עם זה בשיא כי מוזיקה ודת זה לא הולך ביחד ואני שונאת אותך ולא מעריכה אותך על זה בכלל על הויתור על החלומות אבא

אתה יודע למה לא אהיה דתיה לעולם כי זה מכריח אותך לוותר על החלומות שלך זה מקטין אותך זה גורם לך לא לרצות ולא להשתוקק לכלום ואני, הרצון שלי והשתוקקות שלי והחלומות שלי הם המניעים שלי בחיים הם האנרגיה והכוח ואני מה אני בלעדיהם כלום אבא אני שונאת אותך שלא הלכת עם החלום שלך עד הסוף וויתרת לטובת אלוהים אבא אני לא אהיה כמוך אני פשוט יודעת את זה ואני מוכנה לסלוח לך גם אולי

אבא אני מתגייסת מחר אבא אני מתגייסת. תתרגש תלחץ תבכה תשאל תדאג תפגין רגש כלשהו רק אל תהיה כלכך מנותק

אני מעבירה בראש אני מעבירה בראש עוד נושאי שיחה שלמים קטעים גדולים מחיי שיחות ואנשים וארועים ודברים. דברים. דברים שקרו לבת שלך ושאמורים לעניין אותך כי אתה אבא שלה ואתה אוהב אותה נורא ככה לפחות כולם אומרים

אני מעבירה רק בראש זה מה שחבל

אני רוצה לצרוח עליו ולא מצליחה

"תגידי וכבר אין לך אופנוע יותר נכון?"

"דווקא יש.. יותר גדול"

הוא מגחך בעצב. אני חושבת.

"מה ו.. זה לא.. מפחיד אותך?"

"זה לא" אני אומרת "זה לא מפחיד בכלל. זה חופש מדהים זה נותן לי חופש" הוא לא קולט את ההרמז את ההשלכה את ההפוך על הפוך. אצלכם מגיל 7 עד שהחלטתי לברוח לא היה לי חופש אבא הייתי דמות כלואה בהצגה מזעזעת הייתי פלקט על קיר הייתי אבן דוממת. זה הכל עכשיו רק הקיצוניות השניה של לברוח מזה ממך מהחיים המגעילים בין עשרות ספרים תפילות ברכות ומזמורים. אני לא ככה בפנימיות שלי הלוואי שהייתם יודעים כמה אני תמימה עמוק בפנים מתחת להצגות. תמימה כמו הילדה בת השבע שאהבה את אבא שלה שהיה לוקח אותה לים לתפוס גלים ולהופעות ומכיר לה חברים שלו מהלהקות ולטייל בשווקים בתל אביב ולשדות לתפוס חיפושיות משה רבנו אדומות שנשארות לך בידיים ולא בורחות לשום מקום

"אני טיילתי" אני מפסיקה לבכות ומחליטה לספר "כל החצי שנה הזאת טיילתי עם האופנוע המון, לחרמון.." אני נותנת לו זמן להגיב, יודעת כמה הוא אוהב את החרמון. כשאין תגובה אני ממשיכה "לאילת גם.. לכינרת"

"וואו" הוא אומר ספיצ'לס. זה לא וואו של הערכה. זה וואו של הלם. הוא לא יודע איך להגיב על זה. הוא לא יודע מי אני. הוא לא מבין. הוא באמת באמת לא מבין כלום

"וגם עבדתי הרבה ו.. ו.. זהו."

יש מלא רעש ברקע שלא נחלש אני שומעת את הילדים שלו מדברים וצועקים ושרים. הוא מתחיל לנזוף בישראל ולהגיד לברכה להפסיק לקפוץ על הדבר השחור מפלסטיק, זה עלול להשבר. הוא צועק משהו לאישתו אם המים כבר רתחו. הוא שותק. הוא אומר ליהודית איזה יופי הציור שהיא ציירה. הוא עונה ליצחק על השאלה שלו "כן זאת שיר.. לא היא לא יכולה לבוא היא בצבא מחר" אני שומעת ויכוח קצר בין שניהם ובסוף שוב שתיקה.

השאלה עומדת לי על קצה הלשון כשהוא עונה פתאום לפני שדיברתי "את תבואי בקרוב נכון?"

"אני אבוא על מדים? אני יכולה?"

"איזה שאלה" הוא אומר כאילו אמרתי משהו ממש טיפשי עכשיו. "ברור שכן. את כבר גדולה שוגה גם הילדים מבינים את זה, זה בסדר, העיקר שתבואי"

העיקר שאני אבוא אה. כי אתה לא בדיוק מתקשר אלי בשביל לבקש את זה. אתה לא בדיוק מתקשר אלי בשביל לשאול מה שלומי, בכלל. אתה לא יודע על המשבר הענק שהיה ועל זה שלפניו ועל זה שלפניו

זה גם כלכך ברור מאליו שאני באה עם מדים (מכנסיים) אחרי שנים על שנים של סחבות ארוכות ומגעילות שמכסות את כל הגוף וחולצות שאסור שיראו בהן אפילו קצת מתחת לצוואר וגם לא סנטימטר מעבר למרפקים. ואני מתביישת ממי שהולך ברחוב שלי במושב ורואה אותי הדתייה עושה שני צעדים וחצי מהשער לאוטו שלו אז מחליפה בגדים מהר מהר וגם אחרי זה כשהייתי נוסעת אליו עם הטוסטוס שזה קרה בדיוק ארבע פעמים. מחליפה מהר בגדים מאחורי השיחים אני שנאתי את זה. כלכך ובגלל זה יש לי עכשיו בעיות כרוניות עם מדים או תלבושת אחידה מכל סוג שהיא אבל המחשבה של להתעמת איתו ולדרוש לבוא איך שאני כי אני מי שאני כלכך בלתי נסבלת ולא מסוגלת לא יכולתי אז לא להתעמת אז לא להתקשר אז לא לנסות אני לא רוצה את זה עכשיו אזרתי אומץ ושאלתי אני לא יודעת אם אפילו עכשיו אני אעז לבוא ככה

יש תהום שחורה נורא אני עומדת וצועקת ומנופפת מהצוק האחד מסתערת עם הידיים צורחת מנסה להסיט את תשומת ליבו. הוא עומד מהעבר השני ומהעבר השני כל מה שהוא רואה זאת דמות רחוקה ואפלולית, לא מבחין בתנועות ולא שומע צעקות, לא שומע דבר.

סתם דמות אפלולית עומדת שם ומי היא בשבילו. מה הוא כבר צריך לעשות בשבילה. עדיף להסתובב ולהתרכז במשפחה החדשה. כי להתאמץ להביט למרחוק להתרכז בדמויות אפלוליות סתם יעשה לך רע ויגרום לך לעבור מהדחקה להתמודדות

ואתה לא הטיפוס המתמודד (מזל שאני כן)

אז בכיתי שעתיים ברצף בלילה שלפני הגיוס אחרי השיחה יותר נכון ""שיחה"" איתו .אימא אומרת שזה שילוב של פאניקה וסערת רגשות וכו לא אכפת לי היא היתה שם וחיבקה קצת והקשיבה לי (ודיברתי, זה גם משהו)ושמחה בשבילי שהתמודדתי לפחות "תעברי הלאה תמחקי את זה תמשיכי קדימה הוא לא יבין לעולם הוא צריך לטפל בעצמו" היא אמרה והכינה לי תה וצלחת פירות והמחוות הקטנות האלה עדיין עושות לי שמח בלב כי פעם היא לא הייתה עושה דברים כאלה אט אול. ואז הלכתי לישון עם אחותי מחובקת על המזרונים בסלון והכל היה בסדר