יו נואו יש בי משהו שרוצה לעשות לכם דווקא, אבל מה זה דווקא. למשל לשים פוסטים גרועים ומטומטמים בכוונה. להתנהג כמו ילדה מפגרת ולהראות מוזרה ולא קשורה לחיים. לשבור עקרונות ברזל כמו אנונימיות חסרת פשרות ו, ממ, אם הסרתי את האימייל שלי בכל מיני הצהרות – אני אחזיר אותו שוב! למה, כי אני יכולה. 

ולמשל, להפסיק להגיב לכם על התגובות. או להעלם מכאן לחודש חודשיים. דברים כאלה. לעשות דווקא מעצבן

למחוק פוסטים כנים ומרגשים ולהשאיר את המחוספסים והמכאניים של הסקס והאופנועים.

למה זה ככה כי יותר אהבתי כשיכולתי לעשות פה באמת מה שבא לי ולכתוב הכלללללל.  עכשיו זה לא ככה כי גם אם אני מכירה אותכם במציאות, או רק דרך האמיילים או רק דרך הבלוג או גם בלוג גם מציאות גם פייסבוק, זה מצמצם. אפשרויות. זה מעצבן ומשהו בי תמיד רוצה לבעוט במוסכמות

לבעוט בהם ולנער להם את הצורה

אז בגלל זה אני מגעילה ולא ברורה לאחרונה (מישו פה אמר גם, מתנשאת, ח, אוקי) לא לקחת אותי אישית . אה כן עודבר תמיד תמיד אוהבת למתוח את הגבולות: מתי יקרה אסון. מעניין אם יחס שלילי ומזלזל לקוראים יוביל לנטישה שלהם או דווקא להגברת העניין. זה מעניין.

מצדי שיהיו פה אפס תגובות בכל פוסט ושישנאו אותי רצח , בחיי שזה לא אכפת לי אני רק אוכל לשים פה יותר תמונות ערום ושטויות אחרות (דניבוי היקר שואל אותי, למה אני שמה תמונות של עצמי עם בטן חשופה בפוסטים? בשביל מה אני צריכה את זה? הוא לא מבין. דווקא בגלל שאתם לא מבינים את הצורך הבלתי נדלה שלי בצומי זול אני יותר נהנת לדרוש אותו)

11.3 03:01

ממממ אני מחייכת בעיניים עצומות תקח אותי אני מחכה לזה וחיכיתי לזה מאז שראיתי אותך כי כבר לא קורה שום דבר אחר איתכם הג...ב..רים ואני לא מצפה ששום דבר אחר יקרה אבל חלקם כן מממ זה עושה לי נעים יש מילה שאני שונאת: קיצי אבל אוהבת את המשמעות שלה על הגוף שלי וזה כשאתם מעבירים לי קצות אצבעות (הן לא עדינות הן מחוספסות ומכוערות) על כל חלקה בריאה ושלמה ובמיוחד על הטטטטאטטטטו ("זה לא ציור על העור שלך? חשבתי.. תני לי לראות שניה" "זה אמיתי?" דויד שאל פעם וכמעט אכל אותו במבטים רעבים ואם היה אפשרי להוציא לי אותו מהעור ולקחת אותו לעצמו הוא היה עושה את זה. לא יהיה דויד יותר כי הם גברים הם גזרים שמוותרים. כמו שאני גברת שמוותרת כי אתם כולכם לא יותר מסתם גוש גדול ומצטבר של חרא.

השאלה היא אם אני מתרגלת לעצום עיניים ולחייך תוך כדי או לתת לבועת החששות להציף (באמת שיר לא סיכמנו שמפסיקים עם זהההה) תעיפי. את המייל. מייד. פושעת.

זה שהכרתי אותו בים לא הופך את זה לשונה כי הוא מהתחלה תייג אותי כשונה?

"מי נכנס לים בקור כזה" תרגע בחור כבר אמצע מרץ. כשקו המים מגיע לי לפופיק אני מעיפה מבטים לאחור בלי שהם ישימו לב אבל ימשיכו לבהות בי, מומחיות שפותחה בשיטיות של מקצוענית: הוא עוקב אחריי וגם ההוא עוקב אחריי וההם שלושתם מסתכלים יופי שיר את כל כך מלכה שאין דברים כאלה. אני מקבלת מדליה דמיונית מאם כל השרמוטות (הויש כמה החמרה) וחוזרת אצה לי מהר מהר והנה אני שוב ילדה שיכולה לבלות בים שעות ולא שומעת את אבא שלה שקורא לה לחזור מקו החוף כי כבר מאוחר נורא. מתרכבת על עצמי מהר מהר מתארגנת על עצמי פי מאה (הוא?! נה. בחיייים לא יעז לבקש מספר טלפון.) אז אני דורשת את זה ממנו ע"י איום העלמות הממשי שלי אני רצה רחוק בוא ותתפוס אותי וכבר בלמעלה של הטיילת כשאני מנסה לשכנע את כלבתי לעלות שוב על המדרס של הקטנוע אני קולטת גוף מיוזע וקעקוע גב תחתון ענק מפלסים את דרכיהם, חכי שניה ידעתי שהוא יקח אותי בסוף זאת כל המטרה שלי בחיים כרגע לתת לכם לקחת אותי כי זאתאני מי שאני מתחת לכל המסכות שאני מציירת לעצמי וצובעת בקשקוש כל פעם מחדש אחרי כל בחור אחרי כל אכזבה 

לעצום עיניים ולחייך לעצמך אפילו בלי סיבה הוא עושה לך נעים עם האצבעות והאלטרנטיבה השניה היא לנשום מהר להכנס לפאניקה ולבכות: אחרי זה הם תוהים למה אני לא עושה את זה אףפעם גם במסעות של 20 שעות פלוס או בריצות או אחרי סקס(סתם הם כן תוהים כשאני כן בוכה בטעות אחרי סקס) כי עדיף לחייך בעיניים עצומות גם אם הדבר שהכי באלך לעשות באותורגע זה לצרוח

04:20

אני שונאת את זה אני שונאת את זה אני שונאת את זה למה אני לא מסוגלת לדבר עם אף אחד כשקשה לי למה אני לא יכולה להתקשר או לסמס או להיות חלשה ונזקקת מתוך תחושת צורך אמיתית כמו שאני מרגישה עכשיו 

למה אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה שהם/הן לא יענו ואז מחר בבוקר "שיחה שלא נענתה משיר" ב4 לפנות בוקר ופוי איזה אפסית היא מתקשרת בשעות כאלה בטח היא כלכך מסכנה 

לא מסוגלת לשאת את המחשבה הזאת מעדיפה להתבוסס בכאב של עצמי לבד. זה כבר לא צלב כי זה לא בדידות, זה לא איקס מסתובב כי הוא נעלם מהר כלעומת שהופיע.

זאת תחושת בעירה מסריחה בגרון כמו פחמים נשרפים שאני לא מצליחה לבלוע וזה בגרון. הצלבים והאיקסים היו בבטן והפעם זה בגרון (זה הולך ומתרחב לי לכיוון הראש) 

זה שאני מעדיפה להתבוסס בכאב הפרטי שלי עם עצמי כמו חיה פצועה שמתחבאת במאורה ומלקקת את הפצעים של עצמה ונוהמת על כל אחד שמנסה להתקרב לא עושה אותי יותר טובה מכם אין לכם מה לקנא בחוזק או בעוצמה או ברצונות או בתשוקות כי תראו אותי חכמה גדולה עכשיו בוכה לכרית בלי שום סיבה תפסיקי שיר זה לא יאה בכלל. איי דונט קייר אףחד לא רואה אותי מתפרקת אסור. שאף אחד יראה אותי. מתפרקת.ובגלל זה תחושת השריפההבוערת נשארת בגרון עולה ויורדת אבני הפחמים נופלות לפעמים מטה אל הבטן ועולות באיטיות מבחילה בחזרה להתקע לי בגרון כמו עיגולים כתומים במעגל אינסופי ומייגע במנורת לבה יפהיפייה

אני לעולם לא אתקשר אני לעולם לעולם לא אבכה לכם בטלפון, לא משנה עד כמה קרובים אנחנו חושבים שאנחנו, לא משנה עד כמה אחים אנחנו מרגישים. וזה זה זה אני שונאת את זה אני שונאת את זה זה לא מיוחד בי זה מגעיל