בפעם הבאה שאבוא אליו אקרע ממנו את הבגדים, את הג'ינס הממותג והגופיה מבילהבונג. אסרוט את הקעקועים אחד אחד, את השרוול שעל הזרוע ואת הצמידים על הזרוע השניה, ואת הקטן וחסר המשמעות שבצד הצוואר. אנשך את כל החורים: את הסיידליפ ואת השניים שבגבה הימנית, ההרחבה באוזן שהוצרה ו(בנוהלשבת אחד דחפתי לתוך חור ההרחבה נחש גומי צבעוני ואחרי שהוא צחק ונדנד הצמדתי אליו שיניים ונגסתי עד שהייתי צריכה למצוץ את תנוך האוזן עצמה כדי לחסל את השאריות המתוקות)

אתלוש אותםאת הכל בכוח ממנו

ואביט עמוק אל תוך העיניים הירוקות. ואחרי נשיקה אגרסיבית עם הרבה לשון ורוק ושיניים מתנגשות אקבע, "זה כל מה שיש לך הרי. זה כל כולך וכל הוויתך. ופה זה התחיל ופה משכת משהו בי וכאן זה ייגמר" וזהו נקודה

ואולי רק אז אצליח לנער אותו ממני באמת      הוא הפלקט הכי יפה בעולם אבל מה יש לי להעזר בפלקט יפה ועוד בפרויקט שאני עובדת עליו עכשיו בכל כוחי: להיות בנאדם טוב יותר. וזה מה שקשה לאנשים להבין, אף אחד לפני זה לא הזהיר אותי שהצבא עלול להפוך אותי לבנאדם טוב יותר. להשאיר את כל הדברים הרעים מאחור, כי זה מה שהוא עושה בסופו שלדבר: מחלק את העולם לשני חלקים מאוד ברורים, זה, טוב, וזה, לא טוב. זה איום ונורא ואסור. ואת זה תעשי, כי זה טוב וחשוב ואולי אפילו תקבלי ח"ח על זה. וכל מה שעד עכשיו ( = טרום גיוס) עשית זה זוועת עולמות ואין לזה שום מקום בחייך כרגע, כולל החוסר אחריות הכללי של בנאדם מעופף ופרי-ספיריט כמוך. אז תפסיקי עכשיו ופשוט תיהי בנאדם טוב יותר. זהו.

כשיסמין ניסתה לשפצר משהו עם האולר ובטעות חתכה לעצמה חתך עומק באצבע יצא לה כלכך הרבה דם והייתה על הרצפה בחדר שלנו שלולית ענקית ואדומה. שתי הבנות שהיו איתנו בחדר צרחו והבנות שהגיעו בגלל הצרחות צרחו גם ואלה שלא צרחו כיסו את העיניים עם הידיים ומלמלו דברים, ולמה אף אחד לא קורא למפקדת ואוי יסמין לא כואב לך? ושאר דברים לא מועילים בשיט.

אני לעומתן בלי לחשוב או לדבר יותר מדי הוצאתי טישו מהכיס-נייר הקבוע שלי במדי ב' ושפכתי על החתך העמוק המון מים, ואחריזה עטפתי אותו עם הנייר, מתעלמת מהנאקות כאב ובין לבין גיחוכים שלה, כי גם היא כזאת שלוקחת דברים בקלות ולא עושה עניין

כשהאצבע המדממת שלה מכתימה לי את המדים לא יכולתי שלא להזכר באותו הגברת בשינוי אדרת, מקרה שקרה לפני כמה חודשים טובים עם הכלבה שלי, גם כן דם וגם כן קור רוח שאין לי שמץ מאיפה הוא צץ אצלי לפעמים. האוטו שעלה עליה בכביש וברח משם אחרי שראה שהיא קמה על הרגליים ומקשקשת בזנב אבל בחולשה נוראית כל כך, ורק אחרי שהוא נסע היא התחילה לדמם מהבטן התחתונה (עדיין לא ליבב, היבבות יגיעו אחר כך)

הרבה אחרי שלקחתי אותה על הידיים חזרה הביתה והנחתי אותה על המדרס של הקטנוע שתודה לאל שהוא רחב כל כך היא התחילה לבכות ולא הצליחה לעמוד על הרגליים שוב. הטייץ שלי והחולצה המוכתמים מדרבנים אותי לחשוב מהר יותר ולהיות רגועה יותר, אני יוצאת לדרך ומתעלמת ממבטים של מכוניות וצעקות נרגשות, זאת היתה הפעם הראשונה שלקחתי אותה על האופנוע (ממש לא האחרונה) ובמהרה הכף רגל שלי נהיית חמה מהדימום שלא מפסיק, אבל נחלש.

אנחנו מגיעות בסוף לוטרינר והכל בסדר, איכשהו, אני מצליחה לנשום קצת ולהתקשר לאימא להגיד שהכל בסדר

ולא סתם הבנות במחלקה בדעה נחרצת שאם מישהי מאיתנו צריכה לצאת לקורס חובשים זאת אני

רק שיגיע כבר. בנתיים אני זוחלת ונפצעת ומסתערת ומשטחת וכורעת ונעמדת ומתאמנת ויורה על יבש ויורה על רטוב וקוראת ומפקדת ומדריכה ומסדרת

ואני הולכת לאיבוד המון המון בעיקר כשחוזרים לשיגרות: כשאנחנו מתמקמים בבסיס בחזרה אחרי שבועות שלמים בשטח וחוזרת תחושה מוכרת של בית(כמהשזהעצוב) הדמעות גם מגיעות ואני בוכה מלא. וכלמי שבאה לשאול מה קרה רק זוכה ליותר דמעות ממקודם ול"לא משנה" כואב וכנה, כי זה באמת לא משנה, זה יעבור. וזאת גם הצרה של מליון בנות בשטח קטן כלכך אי אפשר לחשוב בשקט ובטח שלא לבכות בשקט

השתי חברות הכי טובות מביאות לי את כל מה שאני צריכה במקרים האלה שזה מבט מבין, טישו ועוד מים לשטוף את הפנים

ואני גם שם בשבילן כשהן בוכות מדי פעם (ההדדיות הלא מובנת מאליה הזו שווה את הכל)