"כשאתן מסתערות לעבר המטרה אני רוצה לראות לחוות לשמוע ולהרגיש את הזיק הזה שלכן" אומרת האלילה (היא אכן כזאת בשבילי, מישהי שאולי אהיה יום אחד, הרי גם היא עברה את כל זה ואני רוצה לעבור את כל זה ולהיות כמוה)

אני חושבת שהיא מזהה אצלי משהו

כי אני רבקיסטית צהובה מורעלת ורוצה, מאוד מאוד רוצה, אבל למרות הכל - ממש לא מצטיינת. מקבלת שעות ביציאה בלי סוף, בגלל התחצפויות ופאקים ואיחורים מינוריים ולשים פס על המפקדת כשמתחשק לי. סירובי פקודות ושטויות אחרות

וזה קצת מציק, קצת מציק שהיא חושבת שאני לא מכבדת אותה (אני כן, מאוד מאוד) ושהיא בהלם כל פעם מחדש מזה שאני יורדת לפקלים בחיוך אפילו שאני עושה את זה הכי הרבה מכולן, לא נשברתי אפילו לא פעם אחת בניגוד לכל האחרות

אני תמיד תמיד צועקת. צורחת, צורחת את המספרים.

אחד המפקדת! שתיים המפקדת! שלוש המפקדת!

כל מספר חזק יותר מהקודם. אם על המדרכה בתור לחדר אוכל, אם באמצע השלשות כי יצא לי לחשוש קטן לזאת שלידי. "שיר פלי!" זורקת את הנשק על הידיים שלי ונופלת, פשוטו כמשמעו, המכה בברכיים מעוררת אותי כשהן פוגעות ברצפה וישר עולות כדי להחזיק את הגוף ישר פלס, מוכן ומזומן.

לא כמו שהשאר "נופלות" = נשכבות לאט לאט, מסדרות יפה את הידיים על הרצפה שלא יישרטו חס וחלילה ושהברכיים לא ייפצעו.

ארבע עשרה המפקדת, חמש עשרה המפקדת, האבנים שורטות ושורטות ומדממת לי כל היד כבר בטוח, הרגליים מאחורה מחליקות על החול והעפר אבל אני לא נופלת ומסדרת אותן שוב ושוב, בשטח יותר כיף לי ליפול כי זאת אווירה כזאת שמחייבת, מחייבת מה? להתאמץ קצת יותר. קצת יותר, לסבול קצת יותר, זה סבל טוב זה כואב נעים זה לצעוק את הכוח, לא לצעוק בכוח, לצעוק את ה-כוח.

שלושים המפקדת! הן, כל השאר, מפסיקות אחת אחרי השניה, רק אלה שלא אכפת להן לכאוב באמת נשארות עכשיו בסוף המד"ס. מורידה את החזה כך שהכאב מתגבר, ל90 מעלות במרפק. רוחב כתפיים, תחת למטה, רגליים ישרות, עדיין לא רועדות.

ב48 הרוב נותנות לעצמן להפסיק כי 48 זה 48, נו, ומי שעשתה צבא כמו שצריך יודעת מה הפירוש של 48 שכיבות סמיכה ברצף

60 המפקדת? למה אני ממשיכה עכשיו? הבטן שלי רועדת והגב התחתון כואב נורא. אני לא מורידה ברכיים כי זה לפשל ואין פה מקום לפשל עכשיו, זה לא עוד משפט שמתפלק לך וזה לא זריקת זין ממוצעת, זה לוותר נורא ואני אףפעם לא מוותרת נורא.

אבל 70? מה נסגר ילדה. למה אני עושה את זה לעצמי. מישהי ממלמלת שזה כבר פוגע בגוף, זה לא טוב לא בריא, ואני מרגיעה את עצמי שהיא מקנאה, היא פשוט רוצה קצת לעצמה

תכלס זה לא חוכמה מה שאני עושה עכשיו. זה כן חכם לשים לב לזמנים ותמיד להגיע בזמן, כמו הרוב. או להיות מצטיינת שבוע קליעה, כי פגעת הכי הרבה בכל המטרות. או להעביר שיעור ממש מוצלח על רעות ואמינות, או לשאול שאלות ממש חכמות ולהפוך לחביבת המפקדת. זה נקרא להיות מוצלחת, זה מה שאני קצת לא, כי להיות טובה בפקלים זה לא להיות מוצלחת, זה להיות.. זאת שבדרך כלל לא מתחשק לה לתת מעצמה אבל ברגעים שכולן כולל כולן נשברות ושונאות, דווקא אז, כן לתת הכל

80 המפקדת. עדיין לצרוח כי ללחוש פירושו להשלים עם הכאב הבלתי נסבל הזה. לא להשאר במצב 2 כי זה בזבוז אנרגיה. פשוט תפסיקי שיר. מה את מנסה להוכיח?

85 המפקדת! היא כבר לא בשוק. הם ראו אותי כמה פעמים בפרצי הרבאק הפתאומיים שלי, ההר ההוא שזחלתי תוך חצי שעה כשהשאר נתקעו עליו 3 וחצי שעות בממוצע. יש אפילו בקרים שהמסדר ניקיון בחדר שלי מושלם רק כי החלטתי שהיום, דווקא היום אני רוצה אותו מושלם, ואני אעשה הכל כדי שהוא יהיה מושלם ואני אבזבז חבילת מגבונים על החלון הזה רק שיתנקה כבר ושלא יהיה גרגר אבק אחד בשומקום

ואני אשאר מליון שעות ברצף בשמירה מהערב עד לא יודעת איזה שעה, אפילו שאני צריכה רק חצי שעה. כי אני יודעת שזאת שאחריי לא מרגישה טוב ואין לי לב להעיר את זאת שאחריה, אז מה זה כבר משנה אני אשאר עד הבוקר נו, "מה זה שיר לא היית פה מתחילת הערב?מה את עושה פה שוב, שמרת פעמיים?" מה, כבר בוקר? אה. טוב. כלומר.. לא, לא ירדתי משמירה. כי.. לא הייתי צריכה.. כן, אני מרגישה טוב. זה באמת בסדר. כן.. אני מרגישה טוב. והאדישות שלי הורגת אותן לפעמים

90 המפקדת. תרדי עד הסוף, אני נוזפת בעצמי. זה לא נחשב. זה כן. היא אמרה שזה כן. אבל בשבילי זה לא נחשב, אני עצמי לא מחשיבה את זה. תרדי עד הסוף. הצמה שלי מברישה את האבנים, אני לא יודעת מה זה כף יד כי היא כבר לא קיימת אצלי, מה שהיה פעם יד הוא כרגע איבר מדמם רועד פצוע ועייף שרק מייחל לחדול

99 המפקדת!! למה בעצם אני אף פעם חוץ מבפקלים לא צועקת ככה? יש בנות שצועקות כל הזמן. אני צועקת רק בפקלים. איך את יכולה לאהוב שכיבות סמיכה שאלו אותי פעם, ואני זה לא שאני אוהבת את זה, זה שפשוט זה עושה לי טוב

אני לא מרגישה כלום. אני בוחנת את עצמי מבחוץ. לפעמים אף אחד לא מסתכל עלי, לפעמים כולן מסתכלות.

100 המפקדת. תחדלי שיר. שיר! זה בסדר, את יכולה לרדת. שיר תקומי . שיר! שיר, את קמה עכשיו, בפקודה,  שיר

101 המפקדת.

מצדי גם עד אין סוף

  יובל אוהבת אותם גבוהים ושעירים עם כרס קטנה. יסמין אוהבת אשכנזים ורוסיים. שיראל אוהבת את השקטים, חן אוהבת את העמוקים, אלה שמנגנים בגיטרה ותמיד יושבים במרכז המעגל אבל אף פעם לא עושים רעש. רותם אוהבת את המושלמים, הברבי-קן, הבייבי פייס. אפרת אוהבת כהים וגבוהים ורזים ( = את יקיר ממחלקה 3 שאין לי שמץ למה הוא הסתכל עליה בכלל אבל הם היו ביחד לשבועיים, איכשהו.) שחר אוהבת באדי-בילדרים קשוחים כמו היזיז שלה. השדונית אוהבת אותן....לסביות(ממ). ליאור אוהבת דוגמנים, פוזאיסטים, כריזמטיים

ושיר? "אני... אני חרמניסטית" (השיחה נתקעת, אף אחת לא כלכך מבינה מהזה אומר)

"את מי את אוהבת אבל..?"

"את כולם"

"מה זה אומר את כולם? את אוהבת דברים מסוימים בבנים?"

"שהם.. בנים."

"מה?" הבילבול גובר. "פשוט ככה? כאילו.. אין לך העדפות? סטנדרטים? משהו?"

כמעט פלטתי בטעות, תקראו בבלוג שלי בשביל להבין