"אתה שרוט" נאמר שם המון פעמים בין הנאומים שלו לבדיחות המוזרות

"אתה לא הטעם שלי" (ממתי נהיה לי טעם?) כמעט נאמר שם, באחת מהפעמים, ההיא שהוא ישב אלי צמוד על הפסל ואם הייתי מסתכלת לו בעיניים הייתה נשיקה, כאילו דה, או הרמיזות הבלתי פוסקות, או הליטוף המהיר והמודגש בתחת שלי, או כשהוא מנסה להחזיק לי את היד ואני מעיפה אותה ממנו, מה נראה לך בדיוק שאני

אולי אם הוא לא היה כלכך חסר בטחון (ונמוך, סליחה)

בבקשה בבקשה שלא ירדוף אחריי

זה כאילו מאגד בתוכו את כל התכונות שקשה לי לסבול: תלותיות, חוסר בטחון, דכאון, יתר רגישות, מניפולטיביות!!! מלחמות פסיכולוגיות. מה אני צריכה מישהו כזה

אפילו לזיון מהיר לא

אז לא (עוד אחד שקובע בשבילי שאני לא אכתוב עליו? למה נראה לך שהמקום הזה קיים בכלל, בשביל שאני אכתוב על מה שאתם רוצים? ממתי אני שמה זין על הדעות שלכם בכלל?)

למה כולכם מנסים לשלוט עליי? נמאס לי להתעסק בחרא הזה

שכחתי עד כמה אני שונאת בלוגרים (אבל אוהבת נסיעות של 100 קילומטר הלוך וחזור במצטבר , לצאת ב2 בלילה לחזור ב6 לפנות בוקר וכל מה שמלווה לזה: כבישים ריקים ומשקף פתוח ורוח בעיניים ועיקולים מהירים בלי לשחק עם הגז באמצע ופשוט להכנס לסיבוב בלי להאט ולהשכיב את הקטנוע עד קצה גבול היכולת

והייתי צריכה לעצור לצלם מחלף כלשהו ביציאה מהעיר חזרה לכיוון כביש 4 שהיה יפה נורא באור המסוים הזה של הדמדומים בבוקר. ואיך שהשמיים טלאים של אפור ואני מנסה להבדיל מה ענן ומה לא, איפה השמיים כאן ואיפה העננים? ואי אפשר. הכל נראה אותו דבר ידעתם שהזריחה אפורה? לפעמים?)

הוא אומר שחוויתי הכל בלי לעשות את זה מוחשית הוא אמר כלמיני דברים פילוסופיים עמוקים כאלה שאת חלקם הבנתי ואת חלקם ניסיתי ולא הצלחתי

הוא ניסה לתקשר איתי רק עם העיניים וזה עיצבן אותי נורא (עוד אחד ששואל את השאלה הקבועה שלהם: למה את לא מסתכלת בעיניים.)

הוא שיחק משחק מוזר ועם זאת אמיתי

שונאת מניפולציות. סליחה באמת (גם אם זה אמיתי)

ומה בדיוק יקרה כשכתבתי עליך הא עוד לא הבנת שאני לא בנאדם שפוחד (לדעתו הוא בטוח שאין כזהדבר תכונות אופי שזאת תאוריה די מעניינת שאין לי כוח לכתוב עליה. ובהתחלה הוא עצמו נראה לי כתאוריה מעניינת, וברגע שהפסקתי להחשיב אותו ככזה כי נמאס, רציתי רק לעוף משם כמה שיותר מהר)

הוא אהב את השיער הארוך שלי ואת הריח שלי ואת זה שהבנתי אותו (ניראה לי) אבל אתה טו מאץ' סנסיטיב וגם בטח נורא ייפגע מהפוסט הזה

עריכה

11.5 19:41

אחרי כל כמה משפטים או פסקאות אני מעיפה אליה מבט מהיר, מוודאת שהקשב והריכוז שלה לא נעלמים (והם אף פעם, באורח פלא, לא נעלמים. היא חדה כמו סכין הילדה הזאת, הרבה יותר משאי פעם אני הייתי) המבט שלה תלוי איפהשהו משמאלי והיא נראת שקועה, אפשר לראות את הסרט ואת הדמויות והמשפטים שאני קוראת בטונים שונים בהתאמה רצים לה בראש. הקול של הארי רגיל, הקול של רון קצת יותר מלא חיים, הקול של הרמיוני שקול יותר, הקול של ג'יני גבוה ונשי. הקול של מאלפוי נודניקי מתמרח והקול של האגריד נהמות לבביות. היא, כמוני, צוחקת אחרי כמעט כל משפט שמאלפוי אומר ואחרי הבדיחות של פרד וג'ורג' ואחרי כל הערה חסרת טאקט של רון. כמה ילדות בנות 8 וחצי יודעות ומבינות לעומק מה זה אומר בכלל הערות חסרות טאקט?

לפעמים אני מפשלת קצת ונגמרת לי הסבלנות לפני סוף הפרק (ובספר השביעי הם פאקינג ארוכים, 20 עמודים בממוצע כל אחד מהם). היא מתחרפנת אם אני מודיעה לה לפתע פתאום, "וזהווו," בקול סופי כזה, לא משנה אם אני מסיימת באמצע סיטואציה או בסוף, אחרי נקודת מתח או שניה לפני שהיא נגמרת.

"לאאא!" היא מיישרת אלי את העיניים היפות שלה ושולחת יד אל הספר, מונעת ממני לסגור אותו. "רק עוד קצת נו, בקשה!"

"לא" אני אומרת חצי בצחוק כי כל פעם מחדש אני אומרת לא, כל פעם מחדש היא מתנגדת, כל פעם מחדש אני בטוחה שהפעם זהו אני קובעת אבל בסוף היא מביסה אותי

"בבקשה עוד קצת שיר תיראי תיראי" היא לוקחת אליה את הספר, מוצאת את המקום שבו עצרנו, מסמנת עם היד עוד פסקה או עוד עמוד קדימה ולפעמים במצבים ממש נואשים היא מדפדפת הלאה יותר מחמישה עמודים, "רק עד לפה, תראי,"

"לא, מה זה! גולי זה המון יותר מדי"

"אבל שירררר"

"לא אין מצב" אני צוחקת כי היא מצחיקה אותי נורא , "רק עד לפה" אני מעבירה אחורה כמה דפים, מצמצמת את הדרישה שלה ביותר מחצי

"טוב." שתיקה. אני מסתכלת עליה. "רק עד לפה, כן?" עוד שני עמודים בלבד, לא חמישה.

היא מסתכלת. "אז עוד עמוד אחד אחרי וזהו!"

"לא גולי! לא וזה סופי עד לפה" ובדרך כלל בשלב הזה היא מתחילה לילל אבל עושה את זה בכלכך הרבה חן וזה כובש אותי, כמה שהיא רוצה. כמה שהיא אוהבת את זה באמת אוהבת את זה. כמה שהיא מחכה שאני אחזור כל שבוע, שבועיים, שלושה, בשביל לקרוא לה את הפרק הבודד הזה. ולפני הצבא בכיף הייתי חורשת איתה שניים שלושה פרקים ביום, בספר הראשון קצת התעכבנו והשני זרם יותר מהר ואת השלישי תקתקנו ממש וגם את הרביעי שזה הספר האהוב עליי. והחמישי שישי ואז התגייסתי ועכשיו

בגלל שאני יודעת שכל מילה שאני מוציאה מהפה זה זהב טהור בשבילה אני לא יכולה לעמוד בזה אני לא יכולה לעמוד בפניה וכל שאר העיסוקים הדחופים והחשובים שהיו לי פתאום לפני, אני צריכה להוציא את המדים מהכביסה ואני צריכה לסדר את החדר ולהסיר את הלק ולהתקלח כי אני יוצאת היום ואני צריכה לתאם עם החברות ולתייג בפייסבוק תמונות מהים ולנוח כי מחר צבא ולמי יש כוח לאחות קטנה עכשיו אבל לא

משהו בה דורש את זה ממני בצורה הכי כנה וטהורה שיש היא כובשת אותי, כל פעם מחדש

וזה תמיד תמיד נגמר בכך שאני מסיימת לה את הפרק, נכנעת לבקשות של הילדה שהמקום שלה בלב אצלי בטוח כמו שלאף אחד אחר לא, שבאמת ובתמים אני מסוגלת לעשות בשבילה הכל

הכל הכל

אני אוהבת אותה עד כוכב הצפון (שאחרי חודש בשטח אני יכולה למצוא אותו גם מתוך שינה)