זה בסדר שזה קורה ואני והחברה הכי יפה שלי

משגעות את הרחבה ואת כל ההיפסטרים גייז פריקס וואטאבר אנערף. הם מצפים לנשיקה ושוב מצפים לנשיקה ושוב ושוב, כשאני טומנת את הראש שלי בצוואר שלה באמצע ריקוד או כשהיא מעבירה יד על החזה שלי בטעות שוב ושוב. וכשאנחנו נצמדות ורוקדות ככה אחת על השניה אחת בתוך השניה כי זה ככה, זה רוק דאבסטפ שמחייב את ה

"את השיר הזה את מכירה?! ואת זה? ואת זה? ואת זה ואת זה ואת זה?" מביש אותי אבל לא, לא ולא זה פשוט לא. לא שומעת מוזיקה כזאת אבל רוקדת  מכל הלב יותר מהלב הכי מהלב כי זאת אני תתקעו אותי איפה שתרצו איפה שבאלכם ואני ארקוד את הנשמה שלי וקצת יותר מזה

הכי משחרר בעולם אחרי שמשתחררים, בחיי

 ומפסיקים לחשוב על  מעצורים פעוטים וחוסר בטחון תהומי פנימי שתמיד קיים והמה אני עושה פה בכלל הזה שתמיד עוצר, מפסיקים לחשוב על זה וזה הכל פשוט זורם והוא

והם 4 חבר'ה שלה שאיתנו ומסתכלים ובוחנים ומתבוננים

ומשחקים לי בשיער בלי הפסקה ואחד הכי הרבה שאיתו אני גם אתמזמז בסוף על הספה השחורה ששייכת לנרגילה במהלך הערב אבל אנחנו מנפנפים אותה והוא משכיב אותי ונשכב מעליי ומנשק בכוח עוצמתי כמו שאני אוהבת ומחבק בכוח עוצמתי כמו שאני אוהבת ונושך מוצץ עושה איקים ולא מפסיק

כמו שאני אוהבת

הוא יותר מדי טוב בשביל להיות סטוץ פשוט ובגלל זה אני אומרת לא לשירותים שהוא מציע, מן הסתם, תמיד הם יציעו שירותים החייבסים האלה שנקראים במלים אחרות בנים ו

הולכים החוצה למכונית שלו לא להזדיין על המושב האחורי אבל כן להשען על האוטו ולדבר. לדבר. לדבר. יצא עם המספר שלי הגבר היותרמדי טוב בשביל להיות סטוץ (ואין הרבה כאלה) (צריך להמציא לזה ראשי תיבות)

(במבט לאחור הוא לא היה יותר מדי טוב בשביל להיות כלום, הוא סתם היה חרמן מת וזה בסדר. הוא בסדר וכיף לי לוואטסאפ איתו בנתיים. כיף לי להחדיר פעם בכמה זמן חוטי הגיון דקים-דקים בין השכבות העבות של המציאות המשוגעת וההזויה והבלתי אפשרית שמציפה לי את החיים בדרך כלל. או של מציאות מגה משוכללת ומוזרה רצחים. תקראו לזה איך שתרצו, החיים שלי פשוט לא הגיוניים.

אז חוטי ההגיון הקטנים האלה פעם ב-, בנאדם שאת נהיית חשובה לו ומתעניין קצת יותר (לפחות בהתחלה, גם אם הוא עושה את עצמו) זה משהו שקצת מסתדר לי בראש, וזה נחמד. עיגול קטנטן של קרן שמש זעירה באמצע כל האורות זרקורים שמסנוורים לי ת'צורה וגם לכל השאר, כל מי שבא איתי במגע או רק חוזה בתופעה

 שתכלס אני אוהבת אותם מאוד, את הזרקורים הענקיים האלה ובהחלט הסתפקתי בהם עד עכשיו, בהחלט, ודחיתי כל אחד שניסה להאיר באור קצת אחר, חלש יותר, חיוור אבל מזמין וחמים קצת יותר

דחיתי את כולם אבל עכשיו אני מתחילה להפתח שוב (התחלתי למען האמת אחרי הגיוס, פתאום אני שמה לב) לזה שנהייתי פחות דוקרנית וקרה ושבויה בדמות הפרי-ספיריט שלי.  וזה נפלא גם אם זה זמני. זה בהחלט נפלא