אני יודעת שמה שאני רוצה שירוץ לי בראש מגיע כשכואב לי מאוד ומשעמם לי מאוד ולא מרגש (או שדווקא כן מרגש איפשהו עמוק בפנים) מאוד וזה חייב להיות יותר מימים ספורים, שבוע, איזו רגילה נחמדה למשל, בשביל שאני אצליח לשבת ולכתוב כמו שצריך.

השאיפה הזאת לא נעלמה ממני עדיין, אפילו שבמשך ה3 חודשים הראשונים אחרונים לא הצלחתי לכתוב כמו שצריך, ככה אני מרגישה, למרות שפה ושם האותנטיות כן משתפכת בזרמים קטנטנים ואני מצליחה להתחבר לעצמי. לרוב אני סתם עוד מורעלת בקרבי שעושה חיל, ואיזה מקום יש לכתיבה ולבלוג ולהררי התשומת לב שדרשתי פעם מהעולם אם באינטרנט ואם באלנבי, בתוך מי שנהייתי? הלוחמת שהפכתי להיות? לשפצר אפוד ומחסניות וקסדה וכומתה ודיסקיות ושיפצורי-נשק באופן ששואף לשלמות זה נחמד והכל, אבל מה עם השיפצורים של הנפש? היכן הם

בשבועות שלי שמה שומדבר לא מעניין אותי חוצמלגמור את היום על הצד הטוב ביותר, וזה צורך כלכך כלכך הרבה אנרגיה, הררי אנרגיה (וגורם לי ללכת לישון על המזרון הצר והדק כשהנשק הקר חובק אותי מצד אחד והסק"ש עוטף חצי גוף מאושרת ומסופקת בצורה עמוקה מאוד שאני לא הייתי רגילה לחוש שנים, אולי. הכאבים ברגליים ובידיים והשרירים שמסרבים להפסיק לרעוד ממאמץ והפעימות לב שעוד לא נרגעו מהריצה או המסע או האנלאיודעת מה האחרון, כל אלה, עושים בי פשוט, תחושת אושר מסופקת עמוקה, מאוד, תחושת הדבר הנכון, תחושת הדבר הנכון -)

 ואין לי זמן לכלום אחר.

אבל אני לא צריכה כלום אחר; מה חסר לי ככה? כשאני כן עושה עד הסוף דברים, סוף סוף. כשמעריכים אותי. כשמקבלים בי דברים שאפילו אני לא מקבלת בעצמי, כשאני מוצאת את החופש שלי במקומות מוארים לשם שינוי ולא אפלים ומשונים כמו עד לפני זמן קצר ,כשאני כן מצליחה להתחבר לאנשים סוף סוף, אחרי שנים של שתיקה וריחוף מתמיד בעולמות דימיוניים משלי שיצרתי לעצמי בראש – גיבורת על, מלכת העולם, ספיישלית ברמה, ליגה מעליכם – ועכשיו אני חלק מכולן ואני כלכך אוהבת את זה. וזה הרבה יותר מבסדר להיות אותו הדבר. וזוהי זוהי ההתבגרות אולי יותר מאשר הכל, לקבל את העובדה שאת לא שונה, וזה נפלא, כי את חלק מהן, והן חלק ממך, והן מקבלות אותך כמו שהרבה לא לפני זה כי לא נתת להם את מקום בחיים שלך

אבל עכשיו את כן, מניחה לעצמך ולכולן, את משחררת קצת, את נפתחת למקומות טובים יותר

זאת תחושה שאני לא יכולה להסביר

זה שינוי שאףפעם לא חשבתי שארצה לעבור. אבל זאת אני עכשיו, וזה ככה, וזה טוב יותר משאפשר לדמיין

רק צר לי על המילים שאין להן זמן להכתב, ולהחשב מלכתכילה (להיווצר במחשבה) ועל מוזות ברחניות שנעלמות עוד לפני שאני מספיקה לעכל כי הלו"ז צפוף רצח ואין זמן לכלום עכשיו, בטח שלא לשבת ולנסות להזכר, כלומר לבהות באוויר

 אחרי שסיימת לאכול ב4 וחצי דקות שיר! כי צריך להספיק לחזור לפלוגה, או לרוץ לאנשהו, או לצעוק משהו למישהי. אז תכניסי את הדף הקטן עכשיו שהוצאת מהפנקס עוד לפני שהספקת למלא חצי ממנו באיזו מחשבה חולפת שאת מנסה לאחוז ולקבוע בעצמך בכוח בשביל לזכור, פאקינג לזכור כמו שפעם זכרתי סטואציות שלמות שרצו לי בראש באמצע הנסיעות הארוכות על כבישים מהירים על האופנוע לדוגמה, או באמצע הלילה לדוגמה אחרי שאחד מהם היה גומר ומנסה להרדים אותי ולא באמת מצליח, לעזזל, לא באמת –

ועכשיו אני לא זוכרת כלום. ולא כותבת כלום למרות שהמחברת הכחולה הגדולה מלאה במילים שאני מקפידה לכתוב כל יום כמעט בכמה דקות האחרונות של השעת ט"ש אני מרגישה שאני לא באמת כותבת כלום

וזה חבל אבל חוץ מהאובדן המסוים הזה (שעוד יחזור?) אני מרגישה, פשוט, חבל על הזמן

לא יודעת לכתוב כשטוב לי אז כותבת על מה שרע, מבינים? אבל לא רע לי שם. לא רע לי שם בכלל.

(עכשיו רק צריך להוריד את ה7 קילו האלה שעליתי ב4 חודש)

(הן טוענות שנשארתי כוסית ואיך לעזזל 7 קילו, לא רואים עלי כלום, ושזה בטח הכל שרירים. אבל משקל לא יודע לשקר, נכון?

ואחרי שהרבה בנות התבכיינו מישהי חמודה אמרה שהמשקל לא תלויב מספרים, אלא במה שרואים ובאיך שמרגישים. הבעיה היא שאףפעם לא ידעתי להסתכל על עצמי בעיניים בהירות ואובייקטיביות לחלוטין, ותמיד זה היה דרך עדשה מטושטשת-מלולכת לרוב , מטונפת אפילו אפשר להגיד? דרך המבטים שלהם אולי - שתמיד העריכו לי בגוף כל איבר אפשרי, במיוחד הבלוגרים "אה, אז זה באמת נכון מה שאת כותבת על הגוף שלך כל הזמן -" לא, כי אני משקרת, הא? והותיקים עוד זוכרים את התמונות (די!צומי!להזכיר!את!התמונות!!)

רק דרך מבטים של גברים חרמנים מטווח הגילאים שלי עד וכולל 32, שאוהבים חיה חופשיה אופנוענית שלהוטה על מציצות, מכות, ספאנקים, שלישיות ורביעיות - ידעתי להסתכל על עצמי.

וזוהי הצרה כולה, כוסעמק. המשקל תלוי במה שרואים ובאיך שמרגישים, זה מה שהיא אמרה - אז להסתכל אני לא יודעת, ואיך להרגיש את עצמי כבר מזמן שכחתי - אני אנסה להאמין להן, נכון?)

אה וגם אבוש התקשר ולא עניתי והוא השאיר הודעה והשתמש בשם חיבה המיוחד שלו אלי מפעם (אני מתגעגעת אליו, לא אליו, אל השם. ואני שונאת את זה) ואחרי הפעם האחרונה אני לא יודעת מאיפה אני אצליח לשאוב את הכוחות לחזור אליו. אם וכאשר