"למה אנשים מחפשים הגדרות להכל?"

"כי הם מפחדים"

והלוואי שהייתי זוכרת את המשך השיחה. לפני 12 שעות זה קרה ואחרי זה חזרנו פנימה לרקוד ואני מנפנפת את התמונות שעלו לי בראש (זכרונות נהיו אצלי דומים לרגשות , לאנשים, הכל אני מנסה לנפנף מתוכי, אפילו את המתוקים והנעימים שבהם שנהיו מכאיבים בדיוק כמו הכל)

מוקדם יותר בנסיעה: אני מנסה להחליט איך ההרים האלה היו נראיםאם הם היו משורטטים על מפה צבאית, כמה טבעות היו מתארות את הגובה והמרווח בין כל טבעת לטבעת

ואיך הגיא הנפלא והמיוער והענק הזה היה נראה

היופי בנופים האלה עכשיו זה שאנחנו צוללים לתוכם. החוסר מה כלכך חסר לי שם במדבר, שאי אפשר להעמיק לתוך שומדבר, ההרים נשארים רחוקים רחוקים מכל הישג יד שהוא המקסימום שאת יכולה זה לתצפת אליהם ולהזדט"ר ולתאר אותם ולשרטט אותם אבל לא יותר מזה

ופה ההעמקות הנפלאות הרכיבה לתוך תוכו של הסוף שהוא האינסוף. הכל סובב סביבנו עכשיו מי שמע על טיול שבו מנסים להאריך את הדרך כמה שאפשר, בוא נעקוף לכיוון קריית שמונה העיקר לא להגיע עכשיו, עוד מוקדם מדי, הא?

משחקים עם גובה פני הים. למטה ולמעלה, למה פה קר יותר, למה הרוח מתחזקת בצהריים ועושה גלים ואדוות על פני המים שהטמפרטורה שלהם תמיד נוחה לך כאילו מתואמת באופן אישי

מוקדם יותר כשקנינו בטבריה את הוודקה והמגבות אמרתי לו, הולך להיות משהו מטורף. וכל היופי הוא שלא קרה כלום, כלומר כלום בסטנדרטים שלנו שזה נהיה כבר מזמן המון, כן? אבל לא משהו מזעזע במיוחד. להזרק על חוף בכינרת חצי ערומים מאושרים מההגדרה שבחוסר הגדרה, בהפסקה במרדף אחרי הריגושים (למרות שאני לא יודעת איך) או דווקא להמשיך לרדוף ולא להפסיק לרגע, אחרת לעולם לא היינו מגיעים לכאן

(איזה מזל שאוהל לא נכנס באופנוע, איזה מזל שלא צריך להסחב עם כלום בגלל התרוץ הזה של "אין מקום". איזה מזל שזה אני והוא ולא מישהו אחר . ושהוא מכיר את הסגנון רכיבה שלי וסומך עלי במאהמליון אחוז גם כשאני דופקת את הרייסים העצבניים של הסוף אלה שמתים להגיע הביתה וצועקת על כולם מתוך הקסדה, במיוחד על האיטיים שמפריעים לי במרוץ שלי עם איזה רודפים דמיוניים או על החסרי בטחון, אלה שלא מעיזים לעבור לנתיב שלי בטעות שמה אכנס בהם ונתקעים שעה על הקו המקווקו ברמות שגורמות לי להאט לזגזג להתחרפן)

מה צריך יותר מזה. להתמסטל על המגבות הצהובות ולהרגיש אותו ישן ומתעורר לחליפין ושוב ישן, לקום לנשק אותו וללכת למים לטבילה עם חזיה ומכנסון מוזר וברגיל גוררת מבטים מכולם

"בוא בוא לעצים" ואנחנו מעמיקים אל הענפים האלה שבתוך מי הכינרת ונצמדים ואני מתרפקת עליו (הוסף ח' במקום המתאים) ולרגע זה ממש כמו פעם: כשזה היה מרכז היחסים, שזה היה כל מה ששאפנו אליו, כשלא הכרנו ולא ידענו כלום

ועכשיו אנחנו מכירים ויודעים הכל (כששלחת לי את ההודעה מאחורי הגב שכחת שהפלאפון שלי בכלל אצלך בכיס, יש בזה איזה אבסורד נפלא)

ואפשר גם פשוט לסכם את זה ככה(זה לא סיכום לשומדבר, במיוחד לא ל3 ימים האחרונים, אבל מעל לכוחותיי לתאר באמת באמת את הכל אז נסתפק בזה)