דברים ש(עוד)לא ידעתם עלי:

ללא קצב, ללא חוקים

ללא הרבה אוויר לנשימה

הרבה זיופים ומלודרמות.

כזאת אני

עריכה 01:06

היה עוד ערב שנגמר מוקדם מדי

אני ישבתי על הבר והייתי הג'ניס ג'ופלין של החלומות הפרועים ביותר שלך. שיער פרוע ונפוח שבעיניכם קל ודורש ליטוף, ניבים שנחשפים בטעות כשאני מלקקת את השפה התחתונה אבל בשבילכם השיניים שלי צחורות בחיוכים צוחקים במיוחד. במיוחד כשאני שרה לעיניי כל אתם לא מבינים עד כמה

צרודה אני מסוגלת להיות אם באל י. לטלטל.

 עיגולים שחורים במקום עיניים מכווצות באושר תמידי והזרקורים האפלים ביותר בעולם פונים לכיוונך כרגע, אתה נתפס בשחור משחור הזה ומסרב להרפות אתה שלי כבר ממזמן אבל אני (לא באמת) רוצה להיות שלך אתה

מסרבים לראות בי את מה שאני כ ן אבודה שהגיעה לפה בטעות, טעות שאורכת כבר שנה וקצת ואפילו שנתיים אבל למי אכפת כל עוד שני הצדדים מרוויחים. החריפות התשיעית שזורמת לי במורד הגרון רק הקדמה והכנה ל

דבר שימלא אותי הרבה יותר אחרי זה וג(ם למדתי לחייך תוך כדי, מישהו לימד אותי שזה קצת פחות בנאלי ולכן סקסי יותר) אתם לא תאמינו לאיזו

רמה

אני מסוגלת

לרדת

"תמיד בסוף אני על הברכיים איכשהו" אני לא אשכח לה את המשפט הזה לעולם, למרות שהיא לא בישראבלוג כבר ממזמן והוא שהיה איתנו במעלית עדיין כן.

אני קרועה כשצריך, מחייכת שצריך, רוכנת כשצריך

נופלת כשצריך (עליך) וזה עוד קיר שנשרט מהציפורניים שלי וזו עוד שערה תלושה שאולי תשאר על המשקוף הזה כראיה שאףאחד לא מעוניין לחשוף עוד דף מתוך פרק מתוך סיפור על מעשה הזממים שיעשה פה הערב (בחלקו הראשון,  שאר החלקים הם כבר הכרך השני)

עוד שפתיים, עוד לשון, עוד אצבע, עוד זין

ממזמן דהה האדום של הקו הבערך יחיד שהיה לי, כמו שאר החוקים בעולם. הוא מזהה שאני מאלה שמרביצות בחזרה אבל זה לא מונע ממנו להתחיל (נשען על הדלת אגרופים יותכו אבל אףאחד לא ייכנס ה"בור הטינוף הזה של שנינו להערב" ולא הייתי חרמנית ככה מדבר מלוכלך כלכך כבר המון זמן.

הקו האדום היחיד שמעטר לי עכשיו את הלחי אני לא זוכרת אם זה מהשריטה

שלך או שאני שרטתי את עצמי. בטעות. מוקדם יותר הערב דיברנו כרגיל

על מערכות יחסים ועל אהבה נכזבת (שני הנושאים היחידים שאני מוכנה שתחפרו לי לגביהם חופשי, בחיי) ותמיד תחשבו שבגלל זה אני רוצה אותכם

ותמיד תחיו באשליה שאני משהו שבכלל ייחלתם לו מלכתכילה

וזה אף פעם לא ייגמר עד טיפת הזרע האחרונה, הגרון שלי תמיד היה תמיד יישאר פתוח לרווחה

קצת אחרי ההתאוששות שלי קצת לפני ההתאוששות שלך  אני יוצאת משם מדמה את נקישות

העקבים מסיטי המבט לכיווני מיטיבה את השמלה כך שיראו בדיוק את כל מה שלא נחוץ לראות אבל לא נורא אםכן

מסתכלת לא על אף אחד מהם השותפים לדבר עבירה העדים שבשתיקה המסלול אל הדרך המובטחת החוצה יציב יותר מכל הערבים הנכזבים בעולם ואני מוצאת את דרכי כמו בכל פעם מחדש   אבל הביתה הפעם אפילו שהלילה רק התחיל כבר נגמר בי הכוח

בחיי

ואפילו עוד עריכה01:07 למחרת

זה מצחיק שהחלק הכי טוב בערב הזה לא היה לפגוש אנשים טובים אצל רבין(האח)בעצרת ב9 בערב, ולא היה לקנות מכנסיים של אדידס בהמווון כסף(מה לעשות שאני מכורה לבגדים בהמון כסף אפילו שאין לי) ב10 בלילה ולא היה ה6 צ'ייסרים האלה והוודקותרדבול באלנבי בבר שאני לא אספר לכם מה שמו כי אני קבועה שם ואבוי אם תזהו אותי ב11 בלילה, אלא האתנחתא בסודוך בעיר שלי האהובה ב12  כן אני מושבניקית אבל יש לי גם עיר והבחור שאיכשהו תמיד במשמרות כשאני באה לשם יודע כבר מראש שאני אוהבת את החריף ואוהבת פסטו ושונאת עגבניות ואוהבת את הלימונדה שלהם.  והיו שם המון בנים שאני אוהבת וזה היה החלק הכי כיפי בכל הערב הזה, אפילו יותר מאשר לאכול אות הסודוך אחרכך עם הכלבה שלי בבית.

אז זהו. מבטים של DILFים ובחורים אומללים שחושבים שהם הכי מאושרים בעולם כי הם גרים בפאקינ איי טי.אל.וי יו מאדרפאקרז וכל זה ולא מבינים כמה כל זה רק תפאורה גרועה להצגה נהדרת. זה כבר לא נחמד וגם לא ברמניות כוסיות שאוהבות אותי וברמנים לא חתיכים בכלל ששונאים אותי אני לא אכפת לי כבר. אבל זה מדהים שכל פינה ופינה ברחוב הזה מזכירה לי משהו שקרה פעם לא כלכך רחוק זה הפעם הזה בכלאופן אין על סודוך, זאת היתה מטרת העריכה השיכורה ומהטומטמת הזאת. פעם ידעתי גם לכתוב כשאני שיכורה והיום לאאאאא. איזה. אני לא יודעת לכתוב אף פעםם. זה עצוב