יכולתי לחזור כל יום הביתה, יכולתי לאכול כל יום ארוחת צהריים בעזריאלי, יכולתי לעבוד ולהרוויח טון כסף ואפילו 6 7 8 בחודש, יכולתי להתקדם כבר לניהול במקומות עבודה הקודמים שלי, יכולתי לקנות אופנוע גדול יותר, יכולתי לעשות עוד כמה קעקועים ולטוס לעוד כמה ארצות ולחיות ממש ממש טוב.

יכולתי לעשות יותר ספורט כי היה לי טון זמן, יכולתי לא להשמין את ה8 קילו האלה, יכולתי להמשיך אצל הפסיכו ולהיות ממש בריאה נפשית עכשיו או משו כזה, יכולתי להגיע כבר לשיאים חדשים במליון כתיבות נוגות ותסריטים וספרים וסיפורים ושירים שהיו יכולים לצאת לי מהראש אל המחשב ולא להשאר בו כי אין לי פאקינג איפה לכתוב בצבא. יכולתי לצאת כל לילה יכולתי להכיר עוד מליון בנים זוועתיים או דווקא "איכותיים" (יש בנים כאלה? אם אתם מכירים כמה תוכיחו לי, בבקשה,) שאוכל להחזיק בתור ידידים שלא תהיה להם פנטזיה מופרכת (שתתגשם בסופו של דבר כרגיל) לזיין אותי ביום מן הימים. יכולתי להמשיך עם הסקי מים והמרוצים של ה5 ו10 קילומטר יכולתי אפילו לעבור דירה לגור לבד ולהתחיל את חיי.

ובמקום זה

אני בבית עכשיו בשיא המקרה וזה לא הולך לקרות הרבה בעתיד הקרוב-רחוק, חמשושים נחמדים כאלה, ממש לא, עקיצות לא יכולות להמשך לנצח.

ותפוסות לי הכתפיים משכיבות סמיכה שאנחנו עושות 30-40 כל יום וכואבת לי הבטן מהאוכל המגעיל של הבסיס המגעיל שלנו

המוח שלי מלא במידע ממש משעמם על קוי דיווח וסוגי משקפות ופקדים של אמר"לים ומא"כים ואני עדיין יכולה להריח את הסרחון של הווסט למרות שכבר כמה שעות הוא לא עלי

והלחי שלי מלאה כוויות מתרמילים של כדורים אחרי יומיים של מטווחים מפרכים שהיו לנו השבוע, מהבוקר עד הלילה

עכשיו איך לעזזל מקבלים כוויות בלחי מתרמילי כדורים:

 בגלל שקיבלנו נשקים חדשים כי אנחנו עולות לקו והנשק החדש שלי הוא של ימניים ואני פאקינג שמאלית וזה אומר שאין לו מסיט תרמילים וזה אומר שהתרמילים של הכדורים שאני יורה עפים לי על הכתף שזה לא נורא וגם על הלחי שזה כן. (וזה נראה רע, אוקי, אתמול זה עוד נראה כאילו ציירתי על עצמי עיגולים והיום זה כבר נראה כמו פצע-כוויה שכזה וזה כואב שנוגעים שם וזה על הפאקינג לחי שלי ואין לי איך להסתיר את זה , אוקי)

אבל מה

אני הכי מאושרת בעולם

נראהלי שכן

(די לפקפק בקיומו של האושר)

אני הכי מאושרת בעולם. ובחיים לא הייתי משנה שומדבר ב8חודשים האחרונים מאז הגיוס. זהו.

 אמינם מושלם ואני הולכת ללמוד את כל הבאטל הזה בעלפה בסופש הקרוב. ^

עריכה

 זה מאתמול בלילה כשעוד לא היה גשם .(בכוונה הסתרתי את הלחי) החתול פס אכן אוהב את המצלמה

יום אחד אני אספר פה את סיפור הגבורה המלא של החתול הנ"ל, ולמה דווקא הוא מככב פה בבלוג ולא העוד שני חתולים ושני כלבים אחרים שיש לי. מעורבים בסיפור הזה מתכונת בביולוגיה שכמעט הוחמצה, פרעושים ויללות ושוב, המון גשם, אבל הסיפור הזה לא לעכשיו)