היא:  " בואי אלי שיר. בואי, אני צריכה אותך. אני צריכה את כולן אבל הכי אני צריכה אותך, החל בעיניים שלך הקטנות הצוחקות שמאשרות כל פעם מחדש, דרך האצבעות שמלטפות אותי מתחת לשמיכה כשאף אחת אחרת לא רואה. כלה בסיחפון בואי שיר

רק תבואי כי אני לבד עכשיו אני בין כולן הכי צוחקת הכי רועשת הכי מודגשת אבל כבר גילית לי בסוד שהבנת שזיהית אותי ושאת יודעת עלי

ומה שבך את כולך ההפך השקט הזה הרוגע הזה העוצמה הזאת הבטחת לי שהכל מזויף התחננת שאבין שאלה בעצםמסכות שיכבתיות שיטיות אמרת לי גם משהו עם "עמל רב" ו"רבדים" כמה שאת אוהבת להשתמש במילים גבוהות כשאת מספרת לי על התאוריות שלך וכל התובנות האלה      ואני לא  מאמינה לך אני מסרבת לקנות את זה שיר אני מעדיפה לחיות בסרט שתעשי לי טוב שאני לא נקשרתי שאת לא מסוכנת כי

בין כולן אבל לא מצאתי:; היא בגדה בי וגם ההיא וגם זאת הן מתלהבות מהקרביות שלי הן מתלהבות מהחוסר בושה. לא הרבה יצאו מהארון בגיל17 כמוני הן אהבו את זה לרוב

אף אחת לא פגעה לא נפגעה אני יודעת שנפגעת המון שיר אני לא אגע בך לרעה. אגע בך המון אעשה לך נעים כשאת ישנה בעיקר כשאת לא מרגישה (אני יודעת שאת כן) כשאת קופאת כשאת נעלמת אל תוך עולמך בעוד הרהור עמוק בעוד מבט תוהה אני יודעת שקרה משהו שהזכיר לך שהצית בך (הן אומרות אז, שוקיסטית, איזה שוקיסטית את, צאי מהשוק שיר! או: סטלנית, גברת סטלה, או:מעופפת, עולם משלה,   ואני

לא מפריעה לא דוחקת את עצמי בכוח לתוך השקעונות שלך רק נמצאת שם, רק נמצאת שם

לא מבינה למה תמיד אבל יודעת שגם שאת מנסה להעלם גם כשאת שוטפת אותי בסיפורים על ההוא החדש שלך או דווקא על ההוא הישן שכמה שלא תירצי יש בי משהו שאין בהם   בשימחת חיים הבלתי מתפשרת בקבלה והבנה ורצון להבין בפשטות המתולתלת. הרי כבר לפני חודשים כשנפגשנו ברכבת כשהיית טירונית צעירה ומלאת תקוות ליוויתי אותך בטרמפ עד הבית אחרי ה21 השני שלך בצבא כבר אז זיהיתי כבר אז עוררת בי אבל בחיים לא חשבתי שככה יקרה

אותך זה דווקא לא הפתיע "על אלה מהקודמות לספר לך? ההיא בת ה17 מהאורגיה? ההיא מהשלישיה? ההיא מהשלישיה השניה?" וכמה שהסיפורים שלך מתובלים בפרטים העסיסיים ביותר , האדישות דווקא היא זו ששופעת מהקול שלך אפילו מרירות וייאוש מהחיים שאת מנסה להסתיר (וזה מה שמושך החוסר ההתלהבות החוסר נסיון לייחד את עצמך כאילו סיפור  שקורה כל יום אבל את "סיפור שאנילא רוצה להפסיק לקרוא לעולם " "

את כל זה היא יכולה להגיד לי בשתיקה נבונה במבט חוצב בלחישות על שורש כף היד נשיפות על החיפושית של הקעקוע על העטלפים של הקעקוע השני

את כלזה ואני יודעת שאני לא מדמיינת אני מבינה אותה כמו שלא הבנתי מליון בני שלאהפסיקו לברבר אלי ולחפור בי בורות של מילים ריקות מתוכן

בואו ואני אדגים לכם מה זה נקודות אור: (בד"כ הנקודה היא הציפייה עצמה ולא המאורע שיקרה, או הבנה גדולה מאוד שנוחתת. זה אףפעם לא דברים קטנים ובטח לא דברים שקורים כל יום. התדירות היא לרוב פעם בכמה ימים, נקודה. והיום הפליאו להופיע שתיים במכה ככה אחת אחר השניה):

-  אימא שהחליטה לבזבז (לא לבזבז לנצל שיר לא לבזבז) את היום חופש היחיד שיש לה פעם במליוןשנה על טיסה לאילת רק בשביל לראות אותי לכמה שעות בודדות שיסכימו לשחרר אותי מהבסיס בשביל לנסוע אליה. בלי שביקשתי היא הציעה את זה!!! ואפילו יצא שדיברנו השבוע יום אחרי יום ברצף. וכל זה הולך לקרות ביום ראשון שגם הולכת להכנס לי המשכורת בו אבל זה כאין וכאפס לעומת אימא שתבוא לבקר באמצע ה28המסריח הזה,פאק

-  ההבנה שנגמר לי המצברוח נאחס שליווה אותי כבר המון ימים שזה אומר להיותעל סף בכי בימים ולשחרר אותו בשמירות בעמדה לבד, ולא להוציא עצבים על אףאחד רק לאגור בבטן את כל הפיחסה ולהיות לבד ורק לרצות לעוף מהמקום הזה ומהתפקיד ומהצבא בכלל. והמצברוח נגמר חיש פלא לא בגלל סיבה נלוזה ומפוקפקת ולא בזכות הדחקה  אלא בזכות שתי שיחות-לב עם שתי חברות שונות שיחות על דברים פשוטים שהזכירו לי כמה הן אוהבות אותי בפשטות פשוטה בגלל הדברים הקטנים וזה כל מה שאני צריכה. מסתבר. מעולם לפני זה לא חשבתי ששיחה יכולה להרגיע אותי ולגרום לי לצחוק על בעיות. וזה גרם לי להבין גם כמה שהמצב בכללותו במגמת שיפור חיובי ביותר