שוב אנשים מתאהבים בי בגלל שהייתי ציפור ללילה אחד. למה הוא היה חייב להזכיר בשיחה שיש לי קעקועים? למה הייתי הכי נחמדה למה לא היה בקול שלו יותר ממה שיש בקול של כל ההם כבר נמאס עלי האלנבי הזה וכל מה שהוא גורר בעקבותיו ( לא באמת )
( איך אני יכולה לשכוח חצי לילה שלם אבל לזכור להביא למישהו מס טלפון ולהתריע שאני לא פנויה רוב השבועיים הקרובים כי קרבי ופעילויות הוא אמר שדיברנו על זה שאני אריה משתלחת בחופשיות אבל אני לא זוכרת כלום אני פשוט ילדה קטנה לפעמים. אני פשוט ילדה קטנה שאין לי סבלנות אליה יותר נגמרה לי ממזמן
. זה לאמשנה כלום אני כועסת על עצמי כמו שלא העזתי אףפעם, ואני רוצה להפסיק דברים ואני רוצה להפסיק להכיר בנים ואני רוצה להפסיק להקסים אותם ולהפסיק להבטיח להם דברים. ולמחוק את כל התמונות שיש לי ואת כל ההתכתבויות הבזויות ש"מעמידה לי את הזין" ו"וואי שיר איך שאני חרמן עכשיו" ו"איפה התמונה שהבטחת לי שיר" לא רוצה לשמוע ולא רוצה לראות ולא רוצה להגיד שאני יותר לא רוצה
הפוסט הבא יהיה עוד פוסט נוגה במילים גבוהות ומןהסתם תתייחסו אליו כמו אל סערה עצובה. אבל זה חשוב שתבינו משהו אחד: הכתיבה של המחשבות שלי היא בסך הכל עוד בריחה מהמציאות והיא לא שום כישרון
ומה שיקרה במוצש הבא: כתבתי כבר אלף פעם מה שיקרה במוצש הבא. נמאס לי לכתוב נבואות. בהצלחה
((
תפסתי לה את השיער במסדרון. "למה את מסמסת לי את השטויות האלה באמצע הלילה? מה אני אמורה לעשות עם זה?"
"כבר אסור לי להגיד שאני רוצה שתבואי למיטה שלי.?" ועוד עם הטון הנעלב הזה.חצופה. אחרי שהתעלמתי ממך שבועיים, שבועיים
אני לא רוצה את זה יותר
היא משחררת לי את היד אבל לא הולכת. אני עייפה ממנה. אני עייפה מכולם
"אני זה לא הם שיר, שכחת? " רצתה להגיד שפעם כתבתי לה על היד עם האצבעות שהיא כמו חוף מבטחים מוזהב
עם מי את הולכת להיות ביום שלישי היא שואלת
עם אף אחד! אני זוקפת בראשמורם. איך יכולתי לספר לה על שנה שעברה הבגידה והגוינט והגולדסטאר בחצות ברחוב הנביאים בתלאביב עם הבן 30 ומשהו
כאילו שאת יכולה בלי אהבה, היא מלגלגת לי ישר לתוך העיניים. אני רוצה להרביץ לה עד שהיא תתנער מהשליטה המעצבנת ותפסיק לשחק ותתנפל עלי כמו פעם, את וההצגות שלך. על מי את עובדת בכלל. עלי? באמת שיר? ככה?
ואףאחת לא מבינה למה אנחנו רבות ומתעלמות אם הכל היה בסדר. אני בתקופה של עצובה ומיואשת מכולם והיא בתקופה של שונאת אותי ורוצה רק שנמשיך לשכב
את מי זה מעניין זה לא אכפת לי שהיא כבר לא באה אלי למיטה
אני לא הולכת לחפש ממנה אהבה בסילבסטר ביום שלישי
אני לא ((
((
אתאף פעם לא עונה לי לסמסים ולא נמצאת כשאנחנו בבית ולא משתפת באמת ובכלל אני לא יודעת מה ומי עובר עליך. הייתי צריכה לשמוע מ3 בנות אחרות שלשיר יש מישהו חדש למה את לא מתייעצת איתי על זה? אין לי סבלנות את משגעת אותי. כל הוואטסאפ שלך מלא תמונות של זינים וקצינים ערומים ואיפה אני נכנסת כאן, אפילו במיטה המפוצצת שלך כבר אין לי מקום, אם לא היינו מלכות המדבר כולן היו מדברות עלינו אבל השלטנו טרור אז הן סותמות ועוצמות עיניים למרות שמאז שהחלטת להתעלם אני רק בוחנת אותך מרחוק ולא אומרות מילה. אולי באמת צריך להתרחק. היית ציפור רק בפעמים הראשונות ומאז את מנסה להיות מישהי שאני משתוקקת לשנוא ומטריפה אותי מעצבים שיר את פשוט מטריפה אותי))
))
עריכה ושוב ברנטגן של הקיר שלי מצאו לב לבנים (המטען המטען הזה. שחו(סם)פר לי בנשמה הוא עולה על גדותיו כשהסמס הזה מגיע הוא תמיד מגיע: שוגה שלי מתי רואים אותך? מתוקה פעם בכמה חודשים מערער לי את כל ה שמיים. שאני בניתי לבדי ועדיין עומלת; נמאס לי להרגיש חייבת ונמאס לי להרגיש אשמה. שתי המילם האחרונות שהיו בוחרים לתאר אותי בהם וזה מה שהוא עושה לי, אני רוצה להטיחטיחטיח בו אםלא באגרופים אז בשאלות מנקבות, למה עשית את זה? למה הפסקת לירדוף אותי ובחרת לאהוב את אלוהים במקום? למה אףפעם לא מאוד דיברנו והקשבנו בהדדיות מה אתה חושב שנהיה ממני ואם הייתי בוחרת כן למשוך תתשומתלב שלך הייתי בקלות בוחרת בדרך הנערה האובדת ומסתממת כל יום ולא פעם בחצי שנה ושותה כל פעם עד להקאה ומי היה מתגייס בכלל ועוד לקרבי ולחתוך כדורים אישפוז הפרעות חרדה הייתי כולי עיגולים שחורים, בלי עיניים בכלל
למה בחרתי להיות בריאה למה בחרתי להיות חכמה מדי והכל תמיד בסדר. ותמיד כיסיתי ותמיד הכל טוב ותמיד חיוך ריק ושמלות ארוכות זהירות צייתנות ושקט דירה קטנה ודוסית בתלאביב עם ארון ספרים ענק והמון ילדים אסור שרוולים מתחת למרפקים ואסור שיראו את הצוואר, איפה אתה אבא עכשיו?
שוגה שלי מתי רואים אותך? מתוקה והקיר חוסם לי נתיבים ועומס לי בתי חזה ולוחץ לי נשימות וקשה לי קשה לי ללכת זקוף פתאום. הצרה היא שאני לא לבד וקשה להתפרק עם העצב של עצמך בחברת אנשים שיחליטו-או-לא אם לשלוח אותי לקורס מפקדים סעמק. אז איך אפשר להיות עצובה ולהשבר ולשחות בנהרות שלא קיימים. כשאין פה שום מקום שאני פשוט יכולה לבדוד בו לרדות בעצמי לנצח ולכתוב כמה עמודים טובים של דמעות. יש עוד יום לשרוד ועוד יום אחד היום מבחני כשירות ומחר מטווחים ויל"מ וריצת וסט 2000 והעברת תכנים ומחרתיים יומיי הסתערויות צוותיות ורק בחמישי יהיה לי זמן לנשוםבכות. אז מה עשיתי פה אם אני ממשיכה לדחוק ולדחוק השריר מכווץ עכשיו והשיחה תשחרר אותו מרוב שיכאב אני לא רוצה שום שיחה עם שום אבא שהוא לא שם בשבילי ושולח סמס כסתח פעם במליון שנה אבל עובדה שכאב מטפס ויכול להרוג ונמאס לי ממקומות שרע לי בהם ואם אני רוצה שיהיה לי טוב צריך לטפל קודם בשורש המחלה אב כל הבעיות: אבא. לא?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
