עם הלימונים שהבאתי לעצמי יכולתי לסחוט את הלימונדה הכי טעימה בעולם, לשתות ממנה לשוכרה עד שאשכב מסוחררת מהאושר שבמתיקות המזויפת ,מאובדת הכרה מנותקת ממציאות ומחושים. אבל במקום זה בחרתי (בחרתם בשבילי)
לסחוט את המיץ החמוץ על אדמה קשה אני לא יודעת מה זה עוזר כי אני לא רואה שום צמיחה, שום פריחה, האדמה שלא מתבקעת והפרחים שלא פורחים והנהר שלא נסחף וההכרה שלא מתערפלת. רק אומרים רק לוחשים שמתחת לאדמה המיץ החמצמץ מחלחל ומשתרשים שורשים וניהים חזקים יותר משתרגים יותר מה זה עוזר אם אני לא רואה את הפירות? והשורשים מה אכפת לי אם זה רע או טוב?
"שיר אף פעם לא בוכה, העיניים הנפוחות זה כי סתם היא ישנה 3 שעות בלילה ועוד קמה לרוץ את הריצת בוקר שלה מוקדם המשוגעת הזאת."
אני מעדיפה לא לקבל שום חיבוק והעיקר שלא תדעו באמת על הבעיות היותר רציניות שלי בחיים. ובגלל זה את השיחות האלה שעושות לי פצעי יריות בלב אני משוחחת מאוחר בלילה כשכולן נכנסו למצב שינה מתקדמת
וזה קרע אותי לגזרים כי
הוא בכלל לא יודע אותי והוא לא יודע על כל הדברים הרעים (כיווץ, נשיכת שפתיים חזקה, יללה חנוקה שכמעט נפלטת) הוא מצייר אותי מושלמת ושהכל נהדר בצבא ולא יודע כלום באמת על אני האמיתית (דמעות דמעות דמעות) כל השנים של השאלות איך לא הצלחתי לשאול כלום ואפילו לא יצא לי הבכי בטלפון(תופסת לעצמי ברגליים חזק ומתקפלת על הכסא בכאבים) רק שיחשוב שהכל מושלם ושאני בסדר (כואב לי כואב לי כואבת לי הנפש)הוא לא יודע כמה פצועה ומחובלת אני ולכמה פצעים וחבלות הוא גרם בעצמו (זה טוב להרגיש משהו נורא כל כך פתאום ועכשיו אחרי חודשי ניתוק ואדישות נוראיים ) "את יודעת שאני אוהב אותך, ומתגעגע אליך, וגם קצת דואג לך שוגה שלי."
אני מחזיקה מעמד עד הניתוק שניה לפני שמתפרק לי חלק ענק ומושחר מהבפנים ועושה שם בלאגן ובכיתי וכאבתי והרגשתי והתפזרתי ותאספו אותי אבל אף אחד לא יבוא לעזור כי שיר היא אף פעם לא מבקשת עזרה. אני לא צריכה שום תגובות על כלום כי זה סתם שוב יהיו תגובות ניחומים ואם יש משהו שאני שונאת זה להיות חלשה ( וכשמנחמים אותי זה להיות חלשה)
הדרך למעלה ברורה כמו השמש. אני צריכה להיות יותר:אסרטיבית פחות:מעופפת. משימות קשות אך אפשריות באמת
שומדבר אחר לא יכול להחזיק אותי יותר חזק עכשיו ובבקשהשאני אתעקש ואתקומם אם לא
בבקשה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
