כבר המון זמן שטה לי הספינה, ספינת מסע לא מפוארת ובספינה צדה לה את ניצודיה מאלפת הדולפינים. בין ארוחה לקינוח בין ליקוק שפתיים לזמימה בעיניים, היא תלך לבעלים ותשאל האם יהיה מוכן לשלם לה תמורת עינוגו? לא במקום שכולם יראו.היא תקח אותו לחדרי חדריה איפה ששקט הדממה משליט אימים גם על ציפצופיהם הגבוהים והחדים של הדולפינים יונקי הים. היא צריכה לפרנס כל איבר ואיבר כל חדר וחדר מחדרי ליבה שחזר להדהד חלושות אחרי 10 חודשי חדל כללי. איזה עוד סיבות יש לה לפתוח את הלב.מאלפת הדולפינים מעולם לא ירדה מהספינה כי לבעלי חיים נודדים אין צורך בבית, וחוצמזה קל לרדוף כך אחרי השמש ולאכול מהירח הדבשי שלא מוסתרים אףפעם ע"י הטלות ספק וביקורות. המאלפת מסתכלת על כולם בעיניים על כולם כאנושיים, דולפינים ואנשים כאחד, כאן לא מענישים, כאן יש רק חיזוקים חיוביים, כאן יש רמקול שקורא לתרגיל להפסיק ולעיגול האש להתייבש ולבריכה להתרטב ולים לגעוש. הדולפינים לא צריכים מקום מרוחב כלכך כדי לגדול, מספיק לרוב רק לב. ועדיף בין חדריו

המא(ו)לפת מפסידה המון בשביל להרוויח עוד יותר; ומהצד זה רק נראה שהיא בונה בעמל רב במות שעשועים ענקיות שבסופושליום רק אחת עם דולפינים תעלה עליהן לדפוק הופעה. וכל השאר,  סוחרי עורות וגנבי צלילים, ינתצו בין ליל את המופע המשגע ובבוקר צריך שוב לתכנן בניין חדש מבין כל ההריסות

היא מקבלת הרבה יותר ממה שנדמה לכם היא טוב לה ללמוד ולהתאתגר ולסבול

 ולסרב שוב ושוב ללכת לאכול סושי במסעדה הכי יקרה. האם יהיה מוכן לשלם לה לא רק תמורת עינוגו אלא גם תמורת תשומת ליבו, ועדיין היא מרוויחה מליון. כל זאת בשיט לא ארוך על ספינת מסע לא מפוארת. ראו הוזהרתם, היא עוד תכבוש

חם במשרד, שתינו ממתינות. תוקעות מבטים. יודעות הכל. הדלת הפתוחה סוגרת אפשרויות אחרות

"אז גם אותי את הולכת לכבוש?" היא שואלת אחרי שיחתשקט ארוכה

"אחרי 5 שעות ברצף של התכרבלות, איך יכולת לחשוב אחרת"

"זאת היתה נסיעת אוטובוס.. הייתי עייפה. ואת היית כרית נוחה והשדיים שלך עוד יותר" (מעניין אותי אם היא נצמדה אלי ואחזה בי מתוך שינה או מתוך מודעות מלאה)

"את תספרי לכולם?" היא חוששת בלי לחשוש באמת

"אני אכתוב לכולם.."    "ממזרה".

הדלת של המשרד נסגרת בהפתעה, בטריקת רוח פשוטה. "טא דאם," היא לוחשת, תוקעת בי מבט כחול. (וזה האות של המאלפת לתקוף, ליכבוש, להשיג להתביית על עודגורת ים חמקנית שמתגוננת כשמטיחים בה את האמת לאמיתה)    משהו ביוזמה שלי התפספס. קשה לי לקום ולעשות, לצרף, להחליט, לסגור עליה, לנשק לה את השפתיים, לדרוש למצוץ לעבור ללחי לבנה וחלקה לצוואר להסיט צווארון של מדים, כתפיה של חזיה

פותחת כפתור אחד אחד, "יא משוגעת, במשרד של המג"ד," ועוד כמה מלמולים וגניחות ו"ידעתי שאת משוגעת, גם היא סיפרה" ו"אי אפשר להפסיק אותך"

אפילו לא התחלתי. החולצה שלה זרוקה בצד ושלי חצי פתוחה ואני עולה ומתיישבת עליה והנשיקות טובעות יותר, גליות יותר, (דולפינה שטובעת בין גל למשנהו, אוי ואבוי ותפסיקי לחשוב על זה,) היא צובטת ונושקת ומקרבת את הציצי שלי החשוף והפטמה לשפתיה ונושכת ונושקת ולפי מבט אחד שהיא שולחת בי לבחון אצלי, אני כבר מבינה ש היתה עם קצת הרבה יותר בנות ממני

ואני יכולה רק להתחיל לדמיין

זה מטריד אותך?   "זה מדליק אותי." אחרי עוד שניות ארוכות מעולסות נדמה שכל הסודות כולם נשפכים לתוך גל אחד, כואב וזועם בעוצמתו, אם היתה יודעת שאני יודעת על העבר המלוכלך שאני יודעת שהיא פושעת קטנה ולא שום חית מים תמימה וטהורת לב

אני מפסיקה וקמה בבת אחת. "האוטובוס שלך, " אני מלבישה על עצמי הבעה אדישה, "כן,."  היא מוחקת מהר את ההלם הקל ומתרוממת, מתכופפת לחפש את החולצה ואת העגיל שנפל

מה שטוב בשתי מאולפות בשתי שחקניות בהצגה מבוימת מאוד

לא צריך להסביר לדבר לתרץ

מאלפת היא בסך הכל כל כולה אינטרס