והכי הכי גרוע: מפחדת מאהבה

אני חושבת שאחזור לבקר בכותל היום. אלוהים ואני כבר הרבה זמן לא ישבנו לאיזו שיחה טובה. הוא הולך לחטוף על הראש כי הוא לא ענה על שום שאלה , ובכלל לא מראה סימנים של חרטה או הבנה או תיקון או משהו. בפעם הקודמת כעסתי עליו, כעס שהפך עם החודשים לאכזבה ותסכול שקט. אולי ויתרתי עליו ממזמן. אולי עוד מלפני שויתר עלי. ואולי הוא לקח אישית את העניין עם הפתק? שכולם שמים ורק אני שמרתי אותו לעצמי? הוא מלא אגו, אלוהים הזה, ממש כמוני,  אבל אני בחיים לא אהיה אכזרית כמוהו, בחיים לא אנתק אבות מהילדות שלהם, ובכלל אני חושבת שכל העניין הזה של ניתוק רגשי הוא די מיותר. העולם יכול היה להיות הרבה יותר מאושר בלעדיו, ויש לי עוד כמה נקודות חשובות ודגשים להעלות בשיחה הקטנה שאני מתכננת לנו.

אני שוב בוכה כשאני מדברת עם אימא שלי בטלפון, בכישקט ודומע. היא לא שמה לב, חושבת שאני מצוננת, "תשתי הרבה תה עם דבש, יש שם מקום שאת יכולה להכין לך בו תה נכון? שלא תיהי חולה הרבה זמן, זה לא טוב," "אכלת היום? את מסתדרת? יש לך כסף?"  שלושה "כן"ים קטנים ושקרניים נפלטים לי בקלות יחסית, כרגיל. אני לא מגלה לה שהצינון יעבור לי מחר אבל הבכי ישאר תמיד, תקוע בגרון. אני לא מוכיחה אותה על זה שבשנה וחצי האחרונות כשהייתי סוג של צל משתולל בבית היא לא הפגינה דאגה כנה כמו עכשיו, כשאני רוח פרצים בעיר זרה ומוכרת להכאיב, נשארת במקום הזה לנצח רחוק ממנה. אני לא שואלת מה קרה פתאום את מתקשרת, דווקא כשאני רחוקה ואובדת לכם? אני לא מודה בתוכי בפני עצמי שזה בדיוק מה שרציתי שיקרה והצלחתי סופסוף, לפתוח להם את העיניים

בצעד שאין ממנו שום דרך חזרה לאחור

אני רוצה לשתות את כל הצער עד שהחדר יעלם לי.

אני רוצה לרדת נמוך יותר מפני האדמה.

אני רוצה להניח את הלב שלי חשוף על השולחן, להפסיד בקרב, ללכת לאיבוד בתוך הפחד, לשקוע

(ובמקום זה: הולכת לחגוג ולהתנרמטב ולהתרגל ולחייך ולהיות תמימה ונחמדה, לעלות על הרים בלי רצון לרדת מהם, לשמור לעצמי את הלב שלא יגעו, שלא יפגעו. ובקשר לקרב? נראה עוד הלילה מי ינצח)