טיגריס שוכבת בכבדות על גדה רטובה ובוצית של נחל שחור שוצף. קול הזרם השחור הוא הדבר היחיד שמתנגן לה באוזניים כבר שנים אולי, והבזקי הזכרונות שמשסעים בה: משהו עם מזרון באמצע חדר ריק, עיניי נץ קרות ולילה חדגוני. צחוק של ירח מלגלג והבדידות שלטה בכל; וגם היו המון כבישים, הררי כבישים וגדר-גבולות וגם מישהו אחד שהחליט שבשבילו היא תיבה קטנה ויקרה של אוצרות

אבל שני-שנים ובני-בנים עברו חלפו ביעף, שבט אדר ניסן אייר סיוון תמוז ואב, האביב של כולם הוא חורף השררה שלה ובו החליטה שכבר ממזמן 

סיימה לרדוף אחרי פרפרים לשבור עצמות ולקנח בנוצות. היום תחפש לה פיה בדמיון אולי האור מהחלומות יחדור לה קצת למציאות המשמימה המזעזעת, זרם נחל מונוטוני זה כל מהשנשאר, ועדיין אין בה געגוע לאף אחד ולשום אדם ועדיין לא שמה לב שכולה דם

מהציפורניים, שעד לא מזמן שרטו בעצים וקטלו ציפורי נוי קטנות

מהעפעפיים, שמורות העיניים שיוותרו כנראה לעד ולנצח סגורות

מקצות שערות הפרווה הכתומה-שחורה שמהבוהק והסינוור נותר כעת מט

טיפות קטנות דוקרות הדם מציף נוזל מגופה מתערבב בשחור של הנחל שעל גדתו נפחה את נשמתה

כששכבתי שם ודיממתי מפלים לא של דם אלא של דיו כהה, ואתם צפיתם בפלא הגס ובלי לשאול בכלל

באתם טבלתם יד ורגל, התרחצתם בהתפעלות מהפלא הנוזלי

ומכל נוזלי גופי נשארו רק המילים חקוקות על האדמה הגושית והבוץ ליכלך והכתים את המסר שניסה ללא הצלחה למשוך את תשומת ליבכם

אני לא הבזק אכזר מהלך על ארבע כפות אני לא כתום שחור ממזמן

אין בי דם ואין בי אומץ יש רק כתב כתם וגבול המילה הכתובה

הוא כל מה שנשאר בי הוודאות הזו האם הצליחה לעורר בכם משהו חוץ מחמלה

למראה הגופה המתרוקנת מכל נפש חיה, נשארה ממנה רק

אשליית הכתיבה