(הוא הביט בשרשרת בעיניים גדולות ולא הפסיק לשאול ולגעת. "מה זה?מאיפה היא? אפשר לגעת? זאת אבן מזל?" והסקרנות שלו משילה מעליו 20 שנה לפחות וכבר לא קשה לי לזהות בו את הנער שהוא היה, אוחז ומשחק באבנים שיכלתי רק לחלום עליהן

ה תמימות כובשת אותי העיניים שלו שנפקחות בפליאה כמעט ילדותית. הוא לא רצה שאוריד אותה במקלחת ולא כשהזדיינו שוב אחרי. עוד שרשרת שבעוד כמה חודשים תזכיר לי בן אדם)

כל זה רק תרגיל, או בעצם אוסף תרגילים שאני מתכננת ללמוד באמצעותם יישות בודדת חיה מה היא. אם הייתי יכולה להסביר במילה או שתיים אבל אי אפשר

אחרי הכל אני ראדארית מבריקה לאנשים, לומדת לזהות מתי משתמשים בי לומדת להשתמש בחזרה אבל ממש לא נהנת מזה. לא כמו פעם לפחות. חלקם רק בונים בי עוד ועוד מהחומות המכוערות האלה ועכשיו אני צריכה להתלבש כמו מישהי אחרת ולהשתתף בשיחות ולצחוק הרבה. חלק מהם מסירים ממני אותן אז בשבילך, אתה המפרק בשיטתיות לבנה אחר לבנה ושותל במקומן פרחים צבעוניים.. ארצה להפגין הכי הרבה (אבל אנלא צריכה ) ארצה להיות לידך הכי הרבה כל מה שהם חושבים שאני, קרן שמש חודרת זגוגיות, גמל ענק שחי ימים שלמים על מאגרי מים ישנים ובשוטטותי לא הכנסתי כלום לפי כבר יובלות.  כשאתה זקן אתה נהנה מלהביט בתופעות ומלחקור, כשאתה צעיר הכל כלכך חולף גם תופעה היא שברירית ולא חשובה בדיוק כמו שאר הדברים עליהם מתבסס היום המצטבר שלך. אני מקווה להיות לא יותר מזה אני מקווה שתרצה יותר ממני, אני רוצה ששוב ושוב לא תתן לי ללכת אני רוצה להתמיד בסירוביי

אני רוצה שתדעו שאין כל רע בסוליסטיות שמדחיקה בעצמה המון דברים. לא סתם הוא נהנה להשוויץ בפניהם על הידידה הזו עם הקטנוע הזה שאףאחד לא הבין בדיוק עוד מאיפה היא ולאן היא נוסעת ומה פישרה, אפילו היא בעצמה לא יודעת, צחוקים, תמזוג לה עוד מהליקר הזה, בוא נזמין לה איזה שוקולד שימתיק לה את הסוףשבוע. היא נראת כמו מישהי שצריכה אנרגיה זמינה

וכשהמיקוד מוסט אלי המבט מוסט עלי נושא השיחה הוא לא אני אלא דמות אופרטיבית שמדמה את עצמהלשחק בסרט נהדר. כלפעם שאני יוצאת מבית החייל בצעד שמדומה כמלא בבטחון, בשיער מתולתל מתנפנף קסדה לבנה ביד אחת ותיק מתפקע ביד השניה,  עונדת על עצמי אבני חן כחולות מכנסון או חצאית וגופיה צמודה ליפגלוס נוצץ ואייליינר מדויק

יושב דמות אחר של איזה אחד שממלמל מאחורי "וואו" באדי-צ'ק מבט שמזדגג.. אם לא הייתי כלכך שקועה בלהציג

הייתי מסתובבת רוכנת מטלטלת את ראשו, "ממה אתה מתלהב כלכך? כולכם? משחקנית ראשית בהצגה גרועה על לחיות בחיים של כאילו" כמו שאף אחד אחר לא מבין, תאמין לי גם אני לא. למה. למה למה למה, למה לחיות חיי נזירות, למה להפריש את עצמי מחברה ממשפחה מאנשים. הבמה היא מרכזית אבל כל כך, כל כך מבודדת,  אני כבר לא מאמינה לאףאחד, לא ללמודי ניסיון ולא למדע ולא לנורמות חברתיות ולא לרמות ממונות, 

אני מאמינה בלמידה כפי שלא האמנתי אף פעם ובחיפוש ובמחקר

מה היא האמת

האמת שמוצגת כרגע באור כחול שמשתקף ממי הים הצלולים ביותר. אני עוצרת באמצע נסיעה במורד הכרמל, עותקת את נשמתי אלמול נוף של עמק יפהיפה יער והרים סביב לו ובאופק הרחוק שם מתחת הים שאתמול ושלשום שרצתי בו לשובע המשכתי לעיין בכתבים פילוסופיים עמוקים ורוקנתי שוב ליטרים של אלכוהול בפחית שוב להיות שיכורה לפני 1 בצהריים. דטס מיי לייף בייבה. תאשימו את הרוח, תאשימו את השמש, תאשימו את הבנים שניגשים אלי בתקווה שאני התשובה הזולה והקלה לשאלת השאלות שמניעה את כלכם בחיפושים מתישים ואינסופיים אחרי דבר שאולי בכלל לא קיים.

אין לי כוח להיות זאת, אז אני משהו אחר למחרת. עדיין שחקנית אבל פושעת. רוקדת במסיבות של אחרים. שקרנית לגביי חיים טובים. ב6 בבוקר כשהלכתי לישון קיבלתי סוטול רע במיטה שלא שייכת לי (זה עצוב שכבר שום מיטה לא שייכת לי?) בכיתי לעולם, לאלוהי החומרים האלה, לאנשים טיפשים, בכיתי שאני כבר לא רוצה לא רוצה לא רוצה יותר, כאב לי הגוף מאוד (אחרי שביקש יפה, די, חדל, ולא הקשבתי) השיערות ביקשו להימשך. לא היה מי שיאחוז בי אחזתי בעצמי ובכיתי לכרית. היה לי קר והשמיכה הזרה לא חיממה בשיט. נאנחתי שאני לא רוצה יותר והגוף ממשיך לכאוב, צמרמורות וכלי דם מתנפחים בתוכי והאמת היא שלא הבדידות היממה אותי אלא הטריפ המגעיל.  הידיעה שאם זה כלכך זמני זה ייגמר עוד רגע ואני אשכח מהכל בבקשה

לא שוכחת כלום

בוחנת את עצמי כאילו שאני אובייקט מדעי מעניין וקצת מקולקל. לא מנסה לתקן, רק לבחון, כיצד משפיע זמן איקס על התנהלות וואי. כיצד מיקום זה ואמצעים אלו יכולים לגרום להעלאת ככה וככה. ומתי האבנים שלי ינצצו באור יקרות, כשאלפף סביב היד צמיד שמסתיר שריטה, כשאענוד לאור השמש שרשרת שמחזירה אור מסנוור עוד רגע גם אני עלולה להתעוור

מתעדת אובססיבית. כמה שיותר חומרים. יום אחד ייצא משהו טוב מהימים הנוראים האלו, זוכרת תהבטחה? אז תמשיכי. תמשיכי להתקיים מכלום, להוציא עוד ממה שאין. להכניס טיפוסים לטפח את המפוקפקים שבהם, לתרגל חיים של אותה השחקנית בהצגה שלא קיימת.

משהו טוב ייצא מזה אני מאמינה בכל כוחי אז אני ממשיכה.  לנסוע  (נכשלת?) מתחשלת תוך כדי