שוב בים, שוב בורחת מכל העולם. ממשיכה לקרוא בכתבי פידרוס ומרוקנת עוד פחית קרלסברג (השניה או השלישית להיום?) השעה כבר שלוש בצהריים. אני קרובה לאמת יותר מתמיד. מצליחה להרגיש את נכחותה אבל לא לגעת בה, לא לדוש בה, רק יודעת שהיא קיימת במילים הכתובות על הדפים הלחים קצת מכל הגלים האלה. אולי לעולם לא אצליח לדעת, אולי לעולם לא אצליח להגיע ליעד אם כל רגע יישות אחרת מסיטה לי את המחשבות. חבורה של חמישה-גברים-כלבבי מתיישבים 10 מטרים ממני ופותחים שולחן כולל כל האקססוריז שאמורים לקרוא לי לבוא בריצה, נרגילות ושתיה, מדברים על משהו שאני לא מצליחה לשמוע, אם רק אתקרב - 

נראת כמו מכונית חדשה, נוצצת, שעומדת למיכרז. לפחות מתנהגת באותה הדרך.. מזמינה את ההמון לחזות ביופי שבפלסטיקה האיכותית, הגימורים המהוקצעים, והביצועים? חבל על הזמן, רק מלשמוע את צליל האגזוז הרועם יעמוד כל הרחוב להסתכל ב-

אבל היא לא מכונית, היא לא. נוח לה שמשתמשים בה (לפעמים) כי זה כל כך חושף ואפשר לגעת בכל הרבדים הקיימים שאנשים לרוב לא מצליחים להגיע אליהם, מתהומות תהפוכות הנפש לעילויי מצבי רוח נהדרים, כל זה בפחות מכמה דקות בסיבובים אינסופיים במשך יממות על יממות.  וגם התהליך הזה תמיד דו צדדי, תוך רגע המשתמש הופך למשומש (אם ככה זה אומר שהיא זו ששלטה בעניינים מההתחלה, לא?) משוחק נחווה מתעכל ונזרק החוצה בחזרה, נעזב וננטש בקלות מתמיהה כל כך, כי תמיד יותר מששווה החוויה הנוכחית, שווה הרבה יותר החוויה הבאה. איזו מונטוניות עצובה

ה"עוד מעט" הזה מרגש אותי יותר מהרגע עצמו. אז אני דוחה עוד ועוד הצעות, עוד ועוד סיכויים לבלות ערב נוסף אצל אנשים שלא מעוניינים בלהכיר באמת אחת שקוראת ספר לבד שעות בים ומקורלסברגת כהלכה, אלא מעוניינים בחוויה שהיא מסוגלת להציע.  ואוהו, כמה שהיא מסוגלת להציע אם כל הסיפורים האלה נכונים..אם כל הרמזים יאומתו. "אני לא מאמין לך" אומר זה שהתיישבתי לידו על המחצלת עם הספר בידי. מכנסי אדידס, תימני עם זיפים נחמדים. "ממש לא מאמין" הוא אומר בחיוך ענק כשאני שולפת ברנדומליות את סיפור ההכרות האחרון שלי עם הגבר שהכי מעסיק את מחשבותיי כרגע. "אחת כמוך לא נראת כאילו היא פונה לאנשים ברחוב עם שאלה על.. מה אמרת, קלמנטינה? ועוד אחרי זה נתת לו את המספר שלך ומשם נהיה לכם כזה סיפור אהבה?"

מתעלמת משתי המילים האחרונות שמעצבנות אותי מאוד, מאשרת את כל השאר בחיוך. "זה עוד כלום ושומדבר" עדיף שאני לא אספר לו דברים מעניינים יותר. בנתיים בא אדידס אחר עם משקפי שמש ושרירי ידיים יפים מדי. בבקשה שלא יהיו לו עיניים כחולות, בבקשה, אבל הוא מוריד את המשקפיים ומחייך אלי והן בדיוק בצבע שפחדתי ממנו והמסרים האלה שהיקום מנסה לרמוז לי בדמות חמישה גברברי חוף חטובים שמתחילים עם מכורה-לריגושים אחת

משהו על זה שאני לאבאמת במקום שאני רוצה להיות בו ובטח שלא עם האנשים שאני רוצה להיות איתם, 

כל זה מתחיל להעיק עלי

היא לא פוסקת מלנסוע. שומרת את הביצועים לעצמה, די להרשים אחרים כל הזמן. לפעמים זה דרוש לפעמים זה משעמם, לרוב זה מייאש וזאת הסיבה

שהמושג חברות כבר לא קורץ לי, ואני מחפשת יופי טהור בדברים שאנשים חכמים ממני כתבו פעם ביוון העתיקה בעודם מחפשים אחרי משמעות. ידעתם למה אריסטו התכוון כשאמר, שהריטוריקה היא אומנות, משום שבעיקרה היא שיטה רציונלית של סדר? ידעתם ששומדבר ממה שאנחנו מאמינים בו לא קיים באמת, אלא מתבסס על מיתוסים ישנים-נושנים, שרובם כבר לא רלוונטים למציאות המשתנה בלי הרף ואנחנו נכשלים בנסיון שלנו לעוות את האמונה הזו לדבר שבהישג-מוחינו? 

ידעתם להגדיר איכות מה היא? אני לא ידעתי. ועכשיו אני יודעת שגם אי אפשר להגדיר אותה. הסבר חלקי הוא, שאיכות היא המאורע שמתרחש כאשר אובייקטיביות וסובייקטיביות נפגשים (כלכך חבל שאין לי עם מי לדבר על זה, אבל אף אחד מהאנשים שסובבים אותי לא מתעניין בפילוסופיה מהסוג הזה)  והקטע הוא שיש יותר מזה, קיים יותר מזה כי איכות היא משהו מעבר להבנת השכל. מדובר על איכות מוחלטת, אינסופית, שיכולה להתקיים בכל פרט ופרט. אנחנו מנסים לשים את כל תופעות העולם תחת הגדרות מגודרות ומסרבים להכיר בעובדה שיש עוד כלכך הרבה מעבר להבנה, שאנחנו שוגים בזרם חשיבה שנע דורות על גבי דורות באותו הכיוון. מי אמר שהכיוון הזה נכון בכלל?

עכשיו גם השניים ששיחקו במטקות והאחרון שהלך להתחיל עם תיירות רוסיות שיושבות מאחורינו, כולם באו, יושבים על המחצלת ומקשיבים לי. כלומר, את רוב השיחה הם מנהלים בעצמם, קשה לי לעקוב כי היא די משעממת וטיפוסית לחבורת חיילים על סף שחרור, כל אחד ג'ובניק קל"ב מסיבותיו שלו, עם תכנוני ה-טיול הגדול שלו וסיפורי מסיבות טבע ואקסיות משוגעות והדוקאטי החדש שאבא שלו קנה אתמול. "בכל מקרה מחר אנחנו מוציאים אוטו לכינרת ומוטי מביא את האופנוע ים שלו ומגלשיים לעשות סקי מים קצת, את חייבת לבוא נלמד אותך"  אני מספרת להם שאני עושה סקי מים מגיל 12 בפארק בגין בתל אביב. "מה גם וויקבורד וכאלה?? איזו סוסה!" אבל לא עשיתי כבר שנה,.בגלל הצבא, אני מסייגת.  "שטויות, עכשיו אין סיכוי שאת לא באה, שמעת?"   השיחה ממשיכה להתגלגל ואני שוב מאבדת עניין. הסיטואציה מחייבת אותי לדעת לצחוק במקומות הנכונים, לתת לזה שישב לידי מלכתכילה לשים את ידו על הרגל שלי בתיזמונים הנכונים. ואחרי עוד כמה דקות מפוהקות - "טוב, אני חוזרת למגבת שלי, לקרוא"

"את באמת חושבת שהספר הזה שלך יותר מעניין ממני?! על מה הוא בכלל" מתרעם זה שבלי להקדיש לכך יותר מדי מחשבה, הענקתי לו את רוב הבמה. 

"סתם, פילוסופיה ואופנועים" אני מחווה על הכריכה הירוקה.

"פששש... ועל מה הוא מספר?" אבל נואשתי מהם עוד הרבה לפני. פלשבקים מהסופש שעבר, מלפני חודשיים ומלפני שנה. אותן התגובות לאותן הסיטואציות ואותה חוויה צפויה לערב שיהיה שיכור ומשוגע ורגיל עד אימה. אם אני יודעת שאני לא צריכה את זה היום אז למה לא להפסיק עכשיו?

פידרוס המטורף והמסכן, שבטוח שהתובנות הפילוסופיות שלו יביאו לסדר עולמי חדש ולתפיסת אמת מדויקת יותר שתשנה את פני האנושות כולה,  מנחם אותי שחור-על-גבי-לבן  יותר מכל רבבות ה..נורמלים שממתינים לי שם בחוץ. אין לי על מה להצטער שאני מחליטה להעלם לאנשים שדואגים לי ולצוץ במקומות לא צפויים. אין לי מה להכחיש שהמאבק שלי בעצמי מתיש אותי יותר משאפשר לדמיין, כבר שכחתי מרוב עוצמתו סביב מה הוא נסוב מלכתכילה.. מה ניסיתי להוכיח כל כך? מתי אכלתי בפעם האחרונה? אני חייבת לחזור לצבא. הצבא מסדר אותי מקבע מתבנת אותי. מייצב את הסערה שאני מסעירה לשווא סביב עצמי. לא יודעת לדאוג לעצמי לא יודעת להגיד לעצמי מה לעשות. צריכה מבוגר אחראי או איזו קצינה וגם חברות שיקשיבו לי. כשאין לי את כל אלה אני מתנהגת כמו פיראטית, בורחת על ספינת המסע שלי ושוקעת בעולם עצוב חסר הגדרות מפוצץ בחוויות מיותרות

אני מבינה שהבדידות שחשבתי שהיתה בי מעולם לא היתה חלק ממני, אלא בסךהכל חלק מהמסע , האינטנסיביות שבחיפוש אחרי דברים רחוקים במקומות זרים לי, אם רק אתקרב למי שאוהב אותי ואפסיק לברוח כל הזמן זה יהיה פתרון ראשוני לבעיות שלי שהן בסך הכל לא מסובכות בכלל. 34 צדק להגדיר אותי כשאמר "את בסך הכל נערה מבולבלת"  למה אני מכניסה אותו לכל פוסט בזמן האחרון . זין. (לא דיברנו כבר שבועיים) (ממש בדילמה אם להראות לו את המכתב מהפוסט הקודם)

מחר אני אצא עם אבאחורג לטמפל בר ואני אספר לו על הכל. על ערים זרות במשך 4 חודשים ועל התאהבות בגרוש עם ילדה (מי כמו אבאשלי יבין, אחד שהתאהב בגרושה עם ילדה אבל בניגוד אלי לא חשש מהרגשות שלו ומצא אהבה כל כך יפה איתה, אימאשלי היקרה)

מעניין אם יהיה לי זמן לנוח, סופסוף. ובאמתש אני מצדיעה לכל מי שקרא את כל הפוסט המעורבב הזה עד הסוף (אם בכלל?) אני כבר מזמן הייתי הולכת לאיבוד

מה עוד אני יכולה לעשות חוץ מלהיות המכונית הכי חדשה   שומדבר לא מספיק בשבילך. מטומטם

המחשבה היחידה שמספקת אותי עכשיו היא שגם אם תהיה לך מישהי אחרת היא לעולם, אבל לעולם לא תמצוץ לך טוב כמוני