הפנטזיות הפכו למופרכות כל כך. שלא תראה בי תבנית, שלא תראה בי חיקוי נחמד וקל לשאר השרמוטות שאתה מזמין למשכן המפואר שלך. שלא תסתכל עלי כעל יישות זולה להגשמת תשוקותיך המידיות (שלא שוות דבר) מה הסיכוי, והאם עוד נשאר, צ'אנס אחרון להפרכת אי האמונה שמתנפצת בי עם כל אחד מחדש
1. עיר תחתית:
מה זה משנה כבר אם נשכב או לא. אחרי ריקון של חצי בקבוק סמירנוף אין הרבה דברים שעוד אכפת לי מהם בעולם הזה, ובמיוחד הוא המסומם הצעיר הבהיר, מה זה משנה אם לפני חמש דקות סיפר לי על מערכת יחסים נהדרת שיש לו עם החברה שלו מהטירונות ועכשיו אני והוא חבוקים ערומים על המיטה. העשן בעיניו האדומות כבר חדל ממזמן להפנט. הזיה. לפני דקה הוא הרביץ לי עם נעל ועכשיו אני מגלה דם שמטפטף לו מהשוק, הבחור המי יודע כמה שאני גורמת לו לטפטף. כוסעמק זה מתחיל לא למצוא חן בעיניי. הוא הופך אותי על הגב מה זה משנה אם הוא
יודע לגעת במקומות הנכונים ותפקידי פה פשוט, פשוט להוות פשוט להיות דבר מלבד גוף יפה וחיוך אפור וראש מסוחרר מוודקה בחדר אחד בעיר תחתית עם ים צלול שאבקר בו מחר
אז מה זה משנה אם אתן לו כן או לא את המספר? במילא אחרי פגישה או שתיים הקסם יעלם וכלום חוץ מהאגו שלי ומגננות לא יוביל עוד את הקשר הפצוע הזה. אם היו מעניקים מדליות בפציעת קשרים הייתי כבר מעוטרת היטב והיו לי בשפע
כרגע אני מעוטרת היטב וכבר יש לי בשפע, אבל רק סיפורים
על כל מה שנגמר
סוד: לפעמים אני מעדיפה לקום לבד במיטה שאין בה את מי לחבק, מאשר לקום במיטה מחובקת עם הגבר הלא-נכון
2. עיר ההרים:
אני שוכבת על המיטה שלך ואני חיה ונושמת אוויר שעד לפני רגע נטף מהתשוקה שנגמרה ברגע שקמת ממני.
זה נורא פשוט, בשבילך הפכתי מהבלתי מושג למושג, מההיא שעוד רגע להיא שכבר קרה. מה מעניין בדמיון אחרי שכבר מומש, נצפה, שוחק ונאכל? ובתור אלרגית-מושבעת לסטאטיות באשר היא, כבר רצה לי בראש הסיטואציה הבאה, תוך כדי ליקוט הבגדים הזרוקים וסערות המילים שמשחקות לי מחבואים בתוך הנפש. עוד רגע ואכתוב אתכן, נשבעת, תניחו לי רק רגע לממש את ההחלטה -
אז הפכתי שוב ל.. כן. מה זה חשוב מה הייתי בשבילך לכמה שעות טובות של טירוף חושים? כרגע נשאר ממני רק סיפור. הפכתי לסיפור? כן, סיפור, תופעה, דאחקה, מאלה שמריצים בלי חשבון, מאלה שתשב עם החבר'ה שלך היום בערב ותפרט תוך קישוט הסיטואציה בצבעים נהדרים, לצד הערק והנרגילה, תוך תוספת נפח להגדלת האגו שלך מכל הכיוונים
" אחרי סיפור כזה, כמו שהיא היתה, כבר ממש אי אפשר להשאר אדישים. ובוא, ככה סתם בשביל הקטע, נשלח לה הודעה עכשיו, תראה את הטיגריסית הזאת בשעת פעולה - -"
ולא תשער, שכשיצאתי מדלת הבית ולקחתי את הפלאפון ליד, אחרי שכתבתי באפליקציה המנחמת של הפתקים פסקה או שתיים שתיארו במילים נשוכות את מה ש(לא) נשאר לי מהרגשות הרמוסים, איך תשער ש
מיד אחרי הכתיבה מחקתי את המספר שלך וחסמתי מחיי כל בדל אופציה שתחזור אליהם. תתפלא, אבל, השאלה המתבקשת - 'למה', במקרה כזה, לא מתבקשת כלל
וכשיצאתי מביתך אל השמש הבהירה של הבחוץ הפרטי שלי בעיר ההרים, החיוך בעיני היה כבוי אבל האושר בלב יפרח שנית, (מדומה?)) עוד מעט קל, כי שוב פרצתי מהמעגל, שוב עשיתי את הבלתי אפשרי. יש לי עוד חוויה לכתוב עליה ועוד שריטה שמעטרת לי את העור במקום שאףאחד לא יכול לראות. עוד חומה לבנות.. איזה יופי ריקני.. הרחוב מחייך אלי ואני שוב נושמת אוויר פסגות, ויש לי קטנוע שמחכה ויש לי עיר לברוח ממנה לשוט אל עבר הלא נודע. להרוג את הזמן עד שאחזור לצבא.
וכבר לא אכפת לי, שאת המוזיקה של המילים היפות שלי, מעטרת מנגינה עצובה
סוד #2: כשאני מחליטה להעלים את דמותי מחייך זה לא בגלל שאתה לא אחלה גבר. אתה פשוט חושק באופן זול בדמות שאתה מצייר שהיא אני. הלוואי שיכולתי להעיד על עצמי , שאני רק גוף יפה; שאני רק כרוכה אחרי מחמאות; שרק מעניין אותי להרגיש מלכה לערב אחד, ע"י מימוש פנטזיות הזויות. אבל אני לא. אני לא. אני כלכך הרבה יותר מזה שכבר שכחתי. ומהרגע שבו אני מתחילה לשכוח, משם נהרס הכל
לא עדיף שאשאר סתם עוד פנטזיה בשבילך?
ולחלופין: כשיש חוויה זמינה מפוררת, למה לא להחדיר לאף קשית שקופה ולהסניף אותה יחד עם כל העונג הבריא שבעולם?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
