אז הוא מתקשר אלי אתמול ואומר לי "נולד לך עוד אח" ואני, לא יודעת איפה לקבור את עצמי

"הברית בחמישי. תבואי?"  אפילו לא הייתי עצובה לשמוע את הקול שלו. קטע כזה, אבל הדחקה היא תרופה די טובה (יותר מתנדפת וזמנית מאקמול אבל מילא)

לנסוע לשם יהיה אסון. אני בטח לא אפסיק לבכות ואצטרך לראות שוב את כל ה.. אני אפילו לא מצליחה לכתוב על זה.

להתמודד עם השטות הזאת זה הדבר שאני חייבת לעשות ואם אני צריכה לעשות את זה שום כאב ופחד שנמשכו שנים לא יעצרו אותי

זה יהיה נורא אבל נורא הכרחי

(אתה לא מבין כמה שהייתי צריכה את הבית אתמול. ההורים שלי אהבו וחיבקו כמו שמעולם לא, אחרי החודשים האחרונים שנעלמתי להם, דיברתי עם אח שלי שיחות נפש כמו פעם והייתי עם אחותי ועם הכלבים והייתי כל כך רגועה ומאושרת לערב אחד

אני לא חושבת ששום אדם בעולם במצבי היה קם באותו הרגע, לנסוע לעיר אחרת לפגוש מישהו בפעם הראשונה

כל ההבטחות והתכנונים לעולם לא היו עולים על ערב כזה (אתה מבין למה אמרתי לך לא לצפות ממני לכלום?)  אי אפשר לדעת

אני רוצה כל יום משהו אחר אתמול בערב רציתי להשאר. ואם הייתי עונה לך לסמסים זה היה דפוק מצדי כי סתם היית מנסה לשכנע ומתעצבן ושומדבר טוב לא היה קורה

וגם לעזזל אתה לא מכיר אותי בכלל. קופץ למסקנות שרע לי.. שאני בורחת. נו באמת. אתמול חוויתי ערב נפלא  ולא הייתי יוצאת מהבית בעד שום הון שבעולם

אתה טוב מדי וריגשי מדי ובכלל עוד לא נפגשנו , מה אני צריכה להיות שם בשבילך כמו שתהיה בשבילי? באיזה זכות? מה כבר עשית חוץ מלהגיד לי המון מילים יפות (כמו שכולם)   לא ביקשתי ממך לבטל טיסה ולהכין לי ארוחות ולבנות לי מגדלים. זה אתה בחרת (למה?) הנה, אתה לא מכיר אותי. אני מסתפקת כל כך במועט

גם אם הייתי באה הייתי הולכת מוקדם בבוקר. כי ככה, כי כל פעם, כי מאז ומתמיד, כי לא קרה לי איתך כלום שיצדיק אחרת

ונמאס לי שמדברים ומבטיחים ומתאכזבים, סיבכת את הכל

אני לא באמת כדאית לך כנראה

אני מנותקת מתנתקת וסתם ועזוב באמת

ויש לי מישהו אחר לאהוב ומשפחה להיות איתה אז ברור שאין לי מקום בחיים להכניס אליהם אנשים חדשים

לא כרגע, בכל אופן

((כלכך הרבה פלשבקים. תמיד הם היו גורמים לי לכתוב עליהם גם אם לא היה לי חשק. בוער בי הצורך להסביר, אבל לא להתנצל בשום אופן. למה? מה כבר קרה לעזזל.. כלום. כלום גדול ומבורך.))