הוא ממש לא יודע מה לעשות איתי.
יושבת לו על המיטה ואוכלת טוסט בנונשלנטיות, לבושה עדיין בשמלה השחורה
הצמודה. נעלי העקב שלי והתיק שבאתי איתו שכל עולמי נמצא בו כרגע (מדי צבא, טאבלט, פלאפון עם מסך שבור וחסר תקנה, ארנק בלי כסף ובגד ים) זרוקים בצד.
"אז בואי נלך לישון" הוא אומר אחרי שאני מסיימת. לא אכפת לי
אם נישן יחד באותה המיטה, כרגע לפחות, הוא בטוח לא ינסה לעשות שוםדבר. עד עכשיו
הוא היה חביב לחלוטין, קיבל עליו את השהות שלי בחדר שלו בלי להתווכח יותר מדי, הלך
לקנות לי טוסט ברגע שרמזתי שאני קצת רעבה כי לא אכלתי כלום חוץ משקשוקה בבוקר
במסעדה בורגנית בתל אביב.
הוא בסדר, הוא בסדר אני אומרת לעצמי שוב ושוב, בחור עם לב טוב, אני
רואה, נישאר את הלילה הזה ואלך בבוקר
הוא מכבה את האור. לא, לא אכפת לי אם יוריד את הבוקסר. אני יודעת כמה
לא נוח זה לישון עם מכנסיים.
אני נדחקת לקצה קצה של המיטה ושנינו מתכסים בשמיכה.
לא יקרה כלום
אחרי דקה של דממה הוא שואל פתאום
"את רוצה שאני אשחק לך בשיער קצת? אעשה לך נעים?"
"לא" אני אומרת, חד וחותך. "ומה אם איזה חיבוק
קטן" הוא מנסה, קצת מבולבל,
"לא" שוב. קצר והחלטי. הוא מתפרס על פני יותר מדי מקום על
המיטה הזוגית ואני מנסה להידחק לצד לקצה בלי לגעת בו בכלל
"ומה עם איזה ביס" הוא מנסה שוב ואני אומרת, חזק יותר
"לא, לא רוצה" בלי בכלל לנסות להבין מה זה אומר ומה הוא רצה עכשיו. ביס?
דקה ארוכה עוברת. אני מסתובבת ממנו ומתרחקת כמה שיותר כמה שאפשר על
פני המיטה. מרגישה אותו שוכב מתוח לידי, ממתין למשהו אולי, אני די סגורה על זה
שהסיפור ייגמר כאן רק שיסתובב ושילך לישון כבר
"בואי נלך מכות שיר.. שמעתי שאת אוהבת מכות"
"לא, אני לא רוצה, די, אני לא רוצה" אני מדברת לכרית והקול
שלי מעומעם אבל לא פחות החלטי. מה נסגר עם הבנאדם. למה לא להבין שלא זה לא זה
לא וזהו. "אני רוצה לישון"
אני כבר יודעת שאני לא אצליח להירדם אם אשאר פה. ועדיין, עוד לא קמה,
מרגישה אותו מתקרב אלי במיטה. שום חלק בגופו כרגע לא נוגע בי אבל אחרי שניות, אם אני לא
מדמיינת, אם אני ממש מתרכזת אני יכולה לחוש
מגע קל שבקלים של אצבעותיו באזור היד שלי שצמודה לי לבטן, וכמעט שאני
נשענת עליה
כלכך מהוסס שהוא כאילו כמעט לא קיים. אבל עדיין אי אפשר להתכחש לקיומו
ומצד שני עדיין לא יודעת בוודאות
אני לא אומרת כלום, רק מנסה להתכווץ עוד יותר לצד שלי במיטה. הוא לא
מתרחק. אני שומעת אנחה. נשימה.
ושוב, ליטוף מהוסס כל כך שאפשר בקלות להגיד שזה בראש שלי, שאני הוזה,
אבל עדיין אני די בטוחה במגע כזה, אני לא רוצה במגע כזה, אני מרגישה את זה וזה לא
נעים לי אפילו שזה בקצה האצבע זה מורגש מדי ואני לא רוצה בו
אני לא מסוגלת יותר. אני קמה בבת אחת. "תפסיק לגעת בי!" אני
מתיישבת על המיטה, עצבנית,
הוא מיתמם "מי נוגע בך יא גזורה, מה יש לך,"
"זה לא נעים לי" אני קמה מהמיטה "אני לא רוצה לישון
פה" אני יוצאת מהחדר שלו לפני שהוא מעיז להגיד משהו. הדברים שלי עדיין בחדר
שלו. הולכת לסלון, מסתכלת מהחלון על הנוף של היישוב ההררי. 2 בלילה, אני בלי
טלפון או כסף או כל אמצעי אחר לתקשר עם העולם, והסיטואציה הבעייתית קצת לא מלחיצה
אותי בכלל כרגע,
אני יודעת בוודאות שלא טוב לי פה עכשיו. ושאני לא נשארת איפה שלא טוב לי. מהרגע שהוא שאל את השאלה
הראשונה, הכאילו תמימה אבל כל כך נוקבת. את רוצה שאני אשחק לך בשיער.
((את ישנה איתי במיטה לא? אז למה שלא אעשה בך דברים? שמעתי עליך סיפורים, ועוד
איך שמעתי, נותר לי רק לדמיין ולשער
ולרצות ועכשיו חזיתי בך, עם לבוש כזה אי אפשר לטעות בכוונות. ובכלל אין סיבה שתרצי
משהו אחר מעבר למה שאני רוצה, כי זה מה שאני רוצה והשגתי אותך בדרך לא דרך את
תקועה פה אצלי ואולי תשארי אפילו מחר? נצא לטייל אחרי שאחזור מהמשמרת, כמו שהצעתי
לך מוקדם יותר הערב, ואת בטון אדיש אמרת שמחר כבר ממזמן את בצפון ולא תישארי פה
לבוקר (או משהו כזה, לא בדיוק הבנתי אבל רק הבנתי שאני יכול עוד לנסות אולי לשכנע
אותך) כשנכנסנו למאפייה הקטנה בעיר שהיתה
מפוצצת אנשים כולם הסתכלו עלינו. עליך בעיקר. גבוהה ממני בחצי ראש, נוקשת על
העקבים בהליכה הבטוחה הזאת. ואז נכנסת וישר אמרת "יו, איך בא לי טוסט!" בקול
הכי מתחנחן שבעולם. שני הנערים בדלפק חייכו אליך ומיהרו לשרת אותך. שתי הבחורות שאני מכיר מהעיר ושאמרתי להן שלום לא הפסיקו ללטוש בך מבטים. את שווה את זה, אחרי הכל, אז
קניתי לך וחזרנו לדירה והיית מאושרת ופיטפטת ולא הפסקת לשאול שאלות.
על העבודה שלי בעיקר ועל עיר ההרים הזו ועל ההכרות שלי עם קינג. והכל היה בסדר
וזרם על מי מנוחות, אז הבאתי אותך
ואנחנו בדירה שלי עכשיו ואני רוצה בזה כי את כאן וזמינה. כי השמלה שלך
קצרה מדי בשביל לרמוז משהו אחר. כי את חייבת הרי, גם, ואני לא מדמיין את זה. כי את כאן כי אני צריך
אותך ואעשה בך מה שארצה אחרי קצת שכנוע וחימום, את צריכה להתחמם טיפה כי קצת קר
הלילה בתחילת יוני בעיר ההרים הזו, צריכה להתחמם איתי במיטה, אבל למה הסירוב הזה
פתאום? לא קבענו כבר מראש שאת קלה? ושאם את ישנה איתי במיטה יש לי את הזכות
החופשית לעשות בך כרצוני? אה?))
אחרי פחות מ5 דקות של בהייה בחלון אני יודעת בוודאות שכאן אני לא
נשארת. המטרה הסופית עדיין ממוקדת לי בראש. מחר בבוקר להיות בצפון. עכשיו 2 וחצי
בלילה. ואני בטוחה, כמו תמיד, כמו שאני רגילה, תמיד להסתדר
נכנסת לו לחדר לקחת את התיק שלי. הוא מתרומם מיד בקפיצה ומנסה למלמל
הסברים ושאלות , מנסה לשכנע אותי להישאר אבל לא מהמניעים הנכונים. הלוואי שהיה
אומר שמסוכן לילדה כמוך שנראת ככה הלילה להסתובב לבד בחור השומם הזה. אבל במקום זה
אני שומעת רק "כן, אולי יכול להיות שבטעות נגעתי בך עם האצבעות אבל מה את
עושה עניין, איזה מגזימה את, תשארי פה רגע נו, אני רק מנסה להסביר לך"
מסרבת לשמוע. "תן לי לעבור." הוא זז מדלת החדר ואני חולפת
על פניו, מתעלמת ממבט התדהמה שמולבש על פני בחור בסביבות גיל ה30 לבוש בוקסר בלבד
שציפיות מגוחכות (אבל מתבקשות, ככל הנראה) התנפצו לו בפנים עכשיו וערערו אצלו איזה
משהו
יוצאת מהדלת. כעס עולה בי. מפעפע. זועמת עליו, על החוצפה, עליהם, על
הבחורים, על כל בחורי העולם הזה (מאוחר יותר ברכב המשטרה אסביר לשוטר שבעצם אני
יודעת שלא כל בחורי העולם הזה כאלה, אני יודעת שלא ואני לא רוצה להכליל בכלל,) אבל אני
צועדת עכשיו ברחוב
מורידה את העקבים, הולכת יחפה עם התיק הגדול ביד והשמלה הקטנה לכיוון
ששיערתי שהוא הכניסה לעיר, ברוב טיפשותי לא שמתי לב באיזה דרך הוא נסע וזו פעם
ראשונה שאני פה.
שלט גדול בכיכר שהגעתי אליה מודיע "ברוכים הבאים".
מעולה, אני בכיוון הנכון.
למרות הסיטואציה והתנאים אני לא מפחדת בכלל. רק כועסת. כועסת. מכונית
בודדה עוברת פעם בכמה דקות אבל בכיוון ההפוך ליציאה מהיישוב. אני צריכה להגיע לצפון,
או לאיזה בית חייל באזור,
אחרי לא המון זמן רכב משטרה נוסע לכיווני. איזו הקלה, אני מרימה יד והם עוצרים
לידי, שוטר צעיר שנראה כמו נער בתיכון נוהג, ולידו רוסי מבוגר וחייכן עם משקפיים,
במדי משטרה כחולים כהים
"הכל בסדר?" הוא שואל אותי מבעד לחלון שנפתח. "לא, אני לא יודעת מה לעשות, יצאתי, אני חייבת
להגיע לצפון עכשיו לאיזה תחנת אוטובוס" מודעת לזה שאני נשמעת היסטרית בכוונה
הרבה יותר ממה שהייתי באמת. הכל התחבר והסתדר לי באופן בהיר בדיוק כמו שידעתי
שיהיה. השוטרים האלה באו לי בדיוק בזמן
אחרי לא יותר מדי חילופי משפטים ובאדי-צ'קס ארוכים אני עולה למושב האחורי שלהם. בתחילת הנסיעה
השוטר הצעיר החליט שהוא מוריד אותי באיזו טרמפיאדה עם שם מוזר כי הם בדיוק היו בדרך לאיזה כפר והם לא רוצים לעשות עיקוף,
אבל תוך כדי השיחות אני שמה לב שהוא לוקח אותי למרכז העיר. "נשים אותך ישר
בבית החייל, שם את צריכה להיות עכשיו, ואם את רוצה להגיש עליו תלונה אל
תתביישי" הוא אומר אחרי שאני מספרת שאני חיילת ושיצאתי מהבית של גבר שניסה לגעת בי.
"אין לי סיבה להגיש עליו תלונה, אין לי כוח וזמן לכאבי ראש כאלה" חוץ מזה הוא די מסכן, אני חושבת את מה שהייתי אומרת בקול אם הייתי קצת שתויה עכשיו. הוא די מסכן סך הכל, גבר לגיטימי, ככה גברים מתנהגים ולא ציפיתי למשהו אחר. "האמת," אני אומרת בסוף, "הייתי ממש ממש מופתעת אם הוא לא היה מנסה לעשות שום דבר, אתה יודע, פשוט לא מנסה ולא רוצה ממני כלום. או אם על ה"לא" הראשון הוא היה מניח לי. זה היה מכניס אותי לשוק של הפתעה." הטון שלי עצבני ונחרץ, אבל הם צוחקים וזה מרגיע אותי. אנחנו ממשיכים לדבר ומסתבר שבשנת 99' השוטר הזה שירת בבסיס שאני משרתת בו עכשיו, שזה פוקס ענק בהחשב בזה שזה בסיס חור באמצע שומקום במדבר, חצי שעה מאילת
הם חמודים, הם טובים, הם נותנים לי הרגשה נעימה. מהר מאוד הם מדליקים
את הצ'קלקה והסירנות ואני מתלהבת. אני מספרת להם על הייאוש שלי מגברים ושאני כנראה לא אבין לעולם למה כולם צריכים
להיות ככה. לא כולם, אני מסייגת מהר, בוודאות לא כולם, אבל רובם. למה זה שאני אוהבת להתלבש חשוף ויפה אומר שיש להם זכות לגעת בי, למה זה שאני מדברת בחופשיות על נושאים מסוימים כאילו מבהיר להם משהו. ולפעמים הם
בכלל לא מבקשים את זה ופשוט עושים בלי רשות. למה?
"יש גם גברים טובים" אומר השוטר הצעיר. הוא מספר לי על הפעם שהוא
אירח חיילת בבית שלו ונתן לה לישון במיטה כשהוא ישן בספה. "מן הסתם! ככה צריך
להיות" אני מחזקת אותו. "זה הכי מובן מאליו"
הם מורידים אותי בבית החייל והרוסי נותן לי הוראות איך להגיע מחר
בבוקר לתחנת אוטובוס שתיקח אותי לצפון.
"תשמרי על עצמך, תזהרי שם בחוץ" מביט בי השוטר הצעיר דרך
המראה ואני מודה להם ויורדת
הקלה מתגנבת אלי לאט לאט. השעה 4 בבוקר ובעוד 4 שעות כבר אהיה בחוף מבטחים בעיר הצפונית שלי ואכתוב על הלילה הזה.
עוד לילה. שום דבר חדש
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
