"איזו נימפה את."

אני עולה שוב מהמים וסוחטת את השיער. הכאב מהאבנים החדות שחותכות בכפות הרגליים מתכהה ככל שאני מעמיקה אל תוך המים. הוא לא אוהב את זה

מוקדם יותר כשהתפשטתי וזרקתי את הגופיה והתחתונים על החול הוא החליט שהוא לא נכנס כי הוא זקן מדי. "גם את אל, המים יהיו לך קרים,"  הוא לא יודע שאני, כמו ליבי כבר ממזמן עשויים ממתכת חסינה. עניין החלודה זה כבר סיפור אחר

אני טובלת את השיער ומתרוממת בהינף, מדמיינת את הטיפות שמגיעות עד אליו

עולה מדי פעם לשאוף קצת מהאוויר שלו. לשתות עוד קצת מהבירה שלו. לפני זה כשיצאנו מהקיוסק לחש לי באוזן, "ראית איך המוכר תקע בך מבטים? החרמן הזה" ואני רק גיחכתי והנפתי בשיער והלכתי זקופה יותר למכונית

שעתיים אחרי זה יושבת לו ערומה על המיטה. החול עוד מעקצץ לי בין הריסים ובין אצבעות הרגליים, והוא מופתע מהמידע שהוא מגלה עלי פתאום, כשבאמת יש לנו זמן לדבר כי שנינו עייפים מדי בשביל לעשות סקס עכשיו. "תעודת בגרות מלאה אמרת? אולי בסוף באמת עוד ייצא ממך משהו" ואני שולחת אליו חיוך עקום ומדקלמת, "5 יחידות ביולוגיה, 5 ביוטכנולוגיה, 5 אנגלית ו4 מתמטיקה"  הוא די נדהם מכל הסיפור הזה. יש גם מוח מאחורי דמות הלוחמת הנודדת הנואשת, שתתלבש כמה שפחות כדי לסחוט כמה שיותר מחמאות מבטים תשומת לב. "אבל למה את צריכה את כל זה? יש לך שכל," ואני רוכנת אליו ולוחשת לו אל הצוואר ש, בטח שאני צריכה את כל זה, בלי כל זה אני מרגישה שאני לא שווה כלום.

מפסיקים לדבר על זה. הוא סוחט ממני הבטחה לפתוח תכנית חסכון, כזאת שתסדר אותי לעשרות שנים הבאות ואולי לכל החיים. "אם לא תדאגי לעצמך מי ידאג לך?"  'אתה' אני מעט אומרת אבל עוצרת בזמן. במקום זה שמה את הראש על חזהו, מקשיבה לנשימות העייפות ומתכננת צעדים, ריקודים טיקסיים סצנות ופרקי המשך, המסך לא יירד כנראה בזמן הקרוב ואולי לא בכלל כי לא להרבה בנות יש סיבולת של פיל אסייאתי סבלני וזקן, אני מוכנה לחכות לך עד שתחלוף כל התקופה האפורה הזו עד שתפתח את העיניים ותבין

שלא כסף יסדר אותי ולא האוכל שאתה דואג שאני אוכלת וכועס כשאני לא

ולצ'קלף שקרים לבנים שאני שומרת עלצמי ושהפסקתי עם השטויות ושהכל סבבה זה ממש קל מאחורי הקלעים, נכון, בפועל אני מכורה כבדה לאי סדר מוחלט בחיים שלי ורק כששורר בלאגן אני רגועה ומרגישה בבית. לא מסוגלת להפסיק בין אם זה להמשיך להכנס למיטות של זרים ולשתות אלכוהול של אחרים בכמויות מסחריות, לצרוך ולסחור באחרים בכמויות מסחריות באופן כללי, ולווטסאפ "הכל סבבה" כשאני בדיוק יוצאת משער המשטרה אחרי מתן עדות לחוקר אדיב שעודד אותי שעשיתי את הבחירה הנכונה, זה באמת סבבה. הכל סבבה.

אבל אתה מבין עכשיו אולי למה חייכתי בעצב ולא עניתי כשאמרת, "הלוואי שלי היה לפני 15 שנים מישהו שידריך אותי ויתן לי עצות בחיים,"

אבל אנלא צריכה את זה, אני רק צריכה שתשתוק לפעמים ורק,  רק תהמהמם כשאני מלטפת אותך בעדינות לכל אורך הגב ולוחצת על הנקודות הרגישות, ושתהיה בר-חיבוק וליטוף ושתפסיק להגיד לי מה לעשות ושתרביץ לי חזק יותר.

ואם כבר אתה מרביץ לי, למה להתכופף אחרי זה ולציין בדאגה שאתה חושב שהסימן האדום שנשאר לא יירד לי מהלחי? זה כלכך אבסורדי בצורה מקסימה

כמו הכל, בעצם