אבל היה שווה לצפות בהולנד נותנים משחק כל כך טוב.

( ^ לפני שלושה ימים, בחווה של לפני הצפון. נתנו גיחה קטנה לראות סוסים קופצים מעל קלונסאות וסייח בועט ועיזים רצות במעגל. מושבניקית תישאר מושבניקית לנצח, עמוק בפנים, המקום הזה עושה לי טוב יותר מכל מסע או מועדון או אופנוע שקיים בעולם. אבל רק לפעמים)

אני כועסת על עצמי כי אני מעדיפה לראות חבורת גברים מזיעים ומפנדלים את עצמם למוות על המגרש הברזילאי במקום להמשיך ללמוד מהספר של קאנט, לפחות חמישה דפים ביום כמו שהבטחתי לעצמי, כמו שאני לא מצליחה לעשות.  אז אני מבקשת מחברות שלי "תכעסו עלי אם לא אעשה את זה" והן כועסות בכאילו  כי מה אכפת להן באמת, ומה אכפת לי באמת שמישהו כועס עלי בכלל.

אני כועסת על עצמי, אוקי, כי אני ממשיכה לתפקד למופת במערכת שאני לא מאמינה בה בכלל, כי חשוב לי יותר מדי מה יגידו, כי החברה והמשפחה והאנשים, אבל ביקום מקביל אני רוצה לחיות

בגפי בחדר קטן שמשקיף לנוף ים ורק לכתוב עד המוות בלי הסחות דעת. מה זהמשנה כבר אם אחזור לשליחויות ולטריקים הישנים. הייתי מחליפה לגופיה בכניסה לדירות של גברים, שליחה חשופה עם שקית סושי ביד וחיוך מפתה תקבל טיפ מוכפל ומשולש בדרךכלל גם אם ישר אחרי שהאצבעות נסגרות על המטבעות שבכף היד המזיעה הייתי נעלמת להם ולא נענת ולו להצעה אחת לשבת קצת לקפה.

אז מה זה משנה כבר אם כן או לא? זאת אני, זאת לא אני, אני לא יודעת

שומדבר יותר    אני רוצה , אופנוע חדש ופחות אוכל ויותר בירות זמינות ויותר שמש וחיוכים וגם שיער חלק ושיזוף משריף. אני רוצה אופציות כלל-יומיות ולא רק דו-חודשיות. אני רוצה לקטוע את התהליך באיבו ולבדוק מה יקרה איתי, לא למשוך סתם ולמרוח רק בשביל לסיים תדבר הזה שנקרא 'תהליך" .  (אז מה יהיה כשתלמדי לתואר? הראשון והשני?גם כן תעצרי באמצע?)

אבל אני לא מאמינה ונשבר לי

ואפילו לא מצליחה לבטא במילים ולתאר את גודל רוחב וגובה הצוק שאני מתנדנדת עליו כבר כמה ימים. או שבועות. או שנה ושלושה חודשים ושבוע.

זה מתטשטש קצת עם כל מחמאה נוספת על "איך שאת יודעת לעמוד מול קהל" ומילים כמו "לסחוף להוביל" שמתארות את הדמות שאני מציגה פה לכולם אבל לא אותי עצמי. זה מ.טשטש עוד יותר עם הבטחה לפיקוד ולקצונה ועם מבט קדימה לשנתיים שלוש הבאות שאמשיך לבלות במערכת המשומנת הזוועתית הזו.

ואז אני קוראת דברים שכתבתי בטירונות ואני נכלמת, איך הערצתי ככה, הצגה כלכך מושלמת.

וגם נזכרת בדברים שהוא אומר לי, שבלי הצבא אני כלום, שבלי הצבא אלך לאיבוד בתוך הסבכים של עצמי, שרק פה אני נוסקת ולומדת ומתפתחת

אבלי בלי פה אני אפול ואתבלגן ואשכח.  (משתוקקת לזה שוב)

להיות מופרעת נטו בלי שגם תהיה בי את האלטר-שיר השניה.  זה לא מעניין ושומדבר בי לא מתקדם יותר ואני לא מאמינה ונשבר לי