נכנסת אליו הביתה אחרי שנפגשו למטה באבן גבירול. כמה שאהבה להכנס לביתם של גברים (דברים) שגרים באבן גבירול; וזה לא שינה לה המראה, האופי, הגיל או התרגיל. איינביירומנט, זאת מילה סקסית למדי, וכלמיני הגדרות אפורות שאמורות להוות מדד לגבר הנדון כגון משקל ומראה ורמת האינטליגנציה שמופגנת במהלך השיחה לא נכנסות לתוך ה- ....איינביירומנט. טמפרטורה בחוץ, לעומת זאת, וכמות העצים בשדרה, ואם חושך או כבר אור מוחלט, שאון מכוניות או שקט של 4 וחצי לפנות בוקר במוצ"ש, של אחרי הבילויים ולפני משאית הזבל שבאה לפנות את שיירי העצמות וקרעי העור של העוף שאףפעם לא היתה אוכלת ואימא שלה תמיד היתה מפרקת לה גם בגיל 20. בגיל 21 נהיתה צמחונית. אלכוהול היא עדיין שותה בכמויות. קצת רעיל יותר מבשר בקר מוזרק הורמונים, אבל למי אכפת.

הוא לעומת זאת - לא. לא שותה ולא מעשן ולא מגניב בכלל. רק באבן גבירול הוא גר, וזה כבר מעלה את הניקוד למספר דו ספרתי גבוה בראשה ועוקף כמה וכמה אחרים.

ודברים (גברים) שהוא עוד - -

קצין במילואים, צבא זה טוב. יש לו מיטה גדולה בחדר, מעולה. הוא לא עייף בכלל, גם נהדר. (שמן, מזיע, קריח.)

למי אכפת.

למי אכפת להכנס למיטות זרות וגדולות בחדר של גבר זר וגדול?

ולראות איתם סרט, ולהתחבק, ויש לו זקפה משוגעת, והיא לא זוכרת מה קרה אחרי זה.

היא לא זוכרת מה קרה אחרי זה.

רק זוכרת את הסוף, הוא מזיע ואולי ערום, או עם תחתונים, היא לא זוכרת את זה, היא לא מצליחה להזכר בפרטים האלה, מה קרה לפני ובין לבין ומה התחיל את הכל ומה הניע את הסיטואציה, אבל בסוף, את הסוף היא זוכרת כמו תמונה אחרונה בסרט שנשארת זמן רב אחר כך על המסך, בסוף הוא שכב שם, מזיע כלכך, והזיעה היתה קרה וזה היה מגעיל.

ֿדוחה אפילו.

אבל לא היה אכפת לה מגברים (דברים) כאלה. העיקר האבן גבירול והטמפרטורה בחוץ, אה. והשעה המדהימה בעולם, 4 וחצי לפנות בוקר. 

ב5 היא הלכה. והוא לא הבין למה (זה גם כן לא קשור לסיפור, מעולם עצם ההבנה שלהם אותה, או בעצם חוסר ההבנה שלהם לגביה, לא היתה קשורה לשום סיפור שהתגלגל,) ירדה לאבן גבירול, הישר לקטנוע שחיכה שם בחניה מאחורי מסעדת בשרים, הוציאה את הקסדה ואת המעיל ורכבה משם

בלב מקומט ומזוקן וקטן נצמד לתחתית של התחתית של הבפנוכו שלה, רק שלא יתפוס שם מקום לצלב האבן הברזלית או משהו כזה. מי שקורא פה הרבה זמן מבין את הדימויים, ולמי שלא אין לי כוח להסביר.

ים ענק ודומם, הלב שוכב לו בקרקעיתו. דמעות של מלח ורוח שנכנסת לתוך העיניים ומייבשת את כל מה שיבש מזמן גם ככה.

ריק לה, ריק לה, ושובפעם ריק לה. 

ועם כל השנים-בנים והגברים-דברים שטורחים לתפוס לה מקום בין תא אפור אחד לתא אפור אחר בתוך המוח, אין פלא שתזרקי את עצמך לתוך סיטואציות מלפני שנתיים ושלוש, ותעדיפי לכתוב לתוך בלוג שכמה עשרות עינים בוהות במה שאת ולא מעניין אותך מי אלה, העיקר שמישהו יקרא את החרא הזה, אבל לא מי שאוהב אותך באמת, לו את לא מסוגלת לספר או להזכר יחד איתו, כי גם ככה הוא בקלות יכול לחשוב שאת זונה, זונה ולא יותר, ואני לא אשמה בכל הדברים (גברים) שהגניבו אותי פעם, וייבשו אותי מכל הכיוונים, והיובש הריגשי פוגע בך, כלכך, אהובי, אני מצטערת , אני מצטערת שאני מיובשת נפשית ועייפה ריגשית ואני סליחה שאני לא מצליחה לדבר רק לכתוב רק לכתוב את הכל כמו נכה חסרת שפתיים עם יותר מדי אצבעות

ואפילו להראות לך לא

ואפילו להראות לך לא

ֿ

סליחה