יותר מדי אנשים מנסים להכנס לי ללב בו זמנית והתוצאה עגומה. יש גאות משועממת ולא מגניבה, חוסר המעש שבלבהות בגלים אינסופיים כבר לא מרגיע אותי, לא מקרקע אותי, לא עושה לי את זה. לא נותן לי משמעות.

יש לי משמעות, המשמעות שלי היא לא להפוך לאופציה זמינה מדי וזולגת כמו דג, אין לך סיבה לחשוף שיניים כמו כריש רצחני שמתקרב לחופים גם כשהוא לא אמור להיות בהם. זאת לא היתה הבחירה שלי לענות לך, אתה שומע, פשוט יש שם איזו ילדה קטנה שמשוועת לתשומת לב כבר 20 וקצת שנים, אז היא רוצה גם אותך וגם אותך וגם אותו ואת כולכם יחד. שתבהו בה שתרצו בה שתגידו לה שהיא הכי. 

שום בן נוכחי שיש עכשיו לא ממלא את החוסר הזה, אפשר להסתכן ולהמר על פרידה מתקרבת כמו ענני סערה. רחוקים אבל תלויים במזג האוויר שהוא הפכפך כמו העצב בעיניים שלי. כשאני מחייכת קל להסוות אותו כי אז הן מתכווצות ונעצמות, ובכל שאר הזמן מסווים אותו דיבורים אינסופיים על שמחת חיים ופיקודיות

תחפשו אותי כשזה יקרה בבר הכי זול במיקום הכי שחור. כנראה מוקפת באיזה אחד או שניים, שותה כמה וכמה ומספרת לעצמי סיפורים על היסטוריה שחוזרת על עצמה (חה, חה, חה)