אני לא לוקחת אותך איתי למקומות החשוכים באמת, אלו שרק את ריחי יודעים לזהות אלו שרק למגע אצבעי יודעים לפתוח דלתות זכוכית אוטומטיות. הם לא מזהים אתכם, האחרים השונים אלו שרק רוצים להיות אבל לא באמת, וכאן יקירי אתה נמנה מביניהם, לא משנה כמה פעמים אבטיח לך שאתה לא כמו כולם ולא משנה כמה פעמים אומר לך שאתה שונה ואתכוון לזה. יש עדיין פיסות נוף ענקיות ושוממות שרק כף רגלי דורכת בהן, יש הרי געש שמתפרצים ומזהמים כל מה שבעבריהם מלבד נוודות בודדות וחסינות אש. יש אוקיינוסים שלמים שמציפים את חדרי ליבי כבר שנים ורק אני מיומנת בשחייה בהם, את כל האחרים שמנסים לצלול הם מטביעים כמעט מייד

ואתה לא מבין, למה אני לא משתפת אותך, ולמה תמיד הייתה ותמיד תישאר מחיצת ברזל קרה ומוצקה שמפרידה מהותית בין עולמי שלי לעולמך שלך. אתה מתיימר להיות הכי קרוב אלי בעולם אבל הפער הספציפי הזה לעולם לא יציליח להתאחות, ואני לא חושבת שהבעיה טמונה בסוג בנאדם שאתה אלא בסוג בנאדם המדחיק והבורח מבעיות לא פתורות שאני. אז זה שזה יכול לקרות עם כל אחד אחר זה מעודד, זה שלנצח אשוטט במקומות חשוכים לבד זה כבר חדל מלתסכל אותי. אני מקבלת בעצמי המון דברים שאני לא מקבלת באחרים. זאת לא באמת גדולה, זאת יכולת כל שהיא, נרכשת, כמו ניווט בלילות ללא ירח או כמו אהבה