אני לא יכולה לספר לך כמה עצובה אני, בדיוק בלילות שכוחי אל כאלה, בדיוק כשאין לי צבא שיסיח ממני את דעתי.

זה לא קשור לאהבה, זה לא קשור לפתיחות זה לא קשור לזה שאתה הגבר המדהים ביותר שיכלתי להכיר.

זה קשור לבדידות, למרירות, לחומות גבוהות מאוד, לפחדים אפלים מאוד ותהומות עמוקים. זה קשור לחיים שלא ייחלתי לעצמי שאחיה, זה קשור לשינוי גדול מדי מהותי מדי דרסטי מדי.

זה קשור למלים שלא מסכימות לצאת לי מהפה, למחשבות שרצות לי בראש ויודעות שמקומן הבטוח הוא שם בפנים, ולא כאן, בחוץ, ללחוש לך באוזן שרע לי, ושאני צריכה, ושבודד.

זה הרבה יותר נחמד לשנינו סיפורים על מה שהיה לי טוב היום, אז אני מספרת על זה שנהגתי היום באוטו של דודה שלי לארוחת שישי אצל סבתא, אחרי שנה בערך שלא נהגתי באוטו, בחודש הקרוב אני הולכת לקבל את הברלינגו מהצבא ואני חייבת לחזור לכביש קצת. אני מספרת על זה שהיה לי טעים ההמבורגר הטבעוני באבן גבירול. על זה שקבעתי סקיצה לקעקוע חדש, הרביעי במספר, לעוד חודש. על זה שהיה לי מרגיע להשתזף בים.

אני לא יכולה לספר שבודד לי היום שישי בלי חברים הזה. שמצאתי את השם של הנרצח באינטרנט, אחרי הרבה שנים שלא העזתי לחפש, אבל אחרי כמה דקות מצאתי וגם המון כתבות על התקופה ההיא. האינטרנט עדיין בטוח שהם נשואים אבל הם התגרשו לפני שנים ויש לו כבר חברה חדשה ונורמלית, לא אסירה. והוא השתקם, אני בטוחה בזה. יש אפילו תמונה שלו בגוגל. רק אתה מכיר את הסיפור הזה, היחיד שמכיר שהוא לא משפחה קרובה. זה סוד שאני שומרת קרוב אלי, אולי הסוד היחידי בחיי שאני שומרת לעצמי.

אני לא יכולה לספר על הגעגוע לאבא שלי הדוס, כי התגובה שלך תהיה "אז פשוט קומי וסעי אליו." אני לא יכולה לספר על הגעגוע למשפחה שלי, כי זה כבר אוברייטד, וכי אני יכולה פשוט להתקשר. 

אני לא יכולה לספר שאני קצת מתביישת בזה, שאין לי עוד תחומי עניין בחיים חוץ ממך. את התחביבים, כמו את החברים שהם לא מהצבא, נטשתי. אתה ממלא את הסופשים שלי וזה רגוע ויציב וקבוע ולכן זה מה שאני מעדיפה. אבל זה לא בריא לאורך זמן ואני מתחילה גם לאבד קצת את עצמי בכל הסיפור הזה ואם כבר, מה מעצמי בכלל נשאר