את תתאבדי למען האהבה

את תלכי לחפש אותה בבארים תל אביבים מסריחים, בודדים, רועשים. את תשכחי מכל מה שלימדת את עצמך, ממי שלימדת את עצמך שאת (יותר חזקה מזה, יותר שווה מזה, כבר עברת את השלב הזה, כן בטח כן) את תמצאי אותו בדמות של אחר אבל בעצם כולם אותו דבר, כל הגרושים, כל הארבעים, כל השותים, כל המביטים.

זה בוער בך על אש קטנה ומתפרץ פעם בהמון לילות וכשזה שם זה שם ומי את שתתעלמי

מהתשוקה שסוחפת אותך מניצוץ מתלקח, אז את תיסעי תעלי תתפסי תזמיני תתחנפי. הגעת

תכנסי תתפסי תחייכי את החיוך הרחב ביותר שלך ובמבט הקוסם ביותר שלך תגרמי לו להפסיק לדבר עם הזה שיושב לידו, ולבוא

למרות שהתחלת לדבר כבר ממזמן עם השניים שיושבים משמאלך. והכיסא שמימינך בכוונה נשאר פנוי, ברמיזות לא מתפשרות מסמנת לו את מקומו, ובמקביל ממשיכה את הפלירטוט שלא נגמר ולא נותנת לו מקום להכנס

ולדחוף פתק למכנס זה כל כך ממזמן וכל כך דברים שאת כבר לא, ולדבר בקול רם על הבעיות שלך עם זרים זה כל כך כאן ועכשיו. כבר שכחת שיטות אחרות להשיג מהם, לנטוע בהם

כי כל מטרתך בסופו של יום היא להצליח להגיע לחלק האחר של העיר, ומה זה משנה איזה חלק. איזו עיר.

הם הזמינו לך מספיק אלכוהול והלכו, זה יצא יותר טוב ממה שציפית

את פנויה רק אליו וסופסוף מבחינה

גוף משורג, חולצה שחורה מכופתרת ומעט מלוכלכת, איש של עבודה. ריח חזק של בושם וויסקי וסיגריות. וזה בעצם כל מה שאת צריכה

ואחרי כמה חילופי דברים לא מתחייבים, "אז ניסע אלי הביתה, בסדר" ואת בתגובה מגניבה לו נשיקה. לא מונעת ממנו את גלגול הסגריה, את הליטוף בברך החשופה, מתחת לשמלה, את הלחישה באוזן: "אין הרבה בנות כמו שאת," אלה שלא יודעים להחמיא כי עם כל הסקסאפיל הזה מי צריך

עוד בנסיעה חולפים על פני פיצוצייה שפתוחה 24/7 ואת יודעת כבר לאן תרדי מחר בבוקר או בהמשך הלילה, מתי שהכל ייגמר: עייפה, שבורה, ריקה, רעבה

לאהבה שלו כאן ועכשיו. את תתאבדי למען האהבה: את תרדי על הברכיים תפשילי את המכנסיים אבל עוד לא הגיע עוד לא, שנייה

ותמיד החדרי מדרגות האלה ותמיד הם ממקמים את עצמם מאחורייך כשאת מטפסת: הרי צריך להסתכל במשהו, נעלי עקב גבוהות, שמלה קצרה כמו הציפיות, בזמן כל עליה מפרכת שהיא

ונכנסים לדלת שעוד תלוי בה שלט: "כאן גרים בכיף משפחת.." 

ההנאה הריקנית של לחבר את כל חלקי הפאזל לסך כל הסיפורים שהוא. את יודעת שהדירה עזובה רוב הזמן: הבדידות גודשת את החדר, שוררת בחדרים הנטושים.

ספרים, מאפרה מלוכלכת, כוסות לא שטופות, תמונות, צעצועים פזורים, דפים מקושקשים מודפסים, קלסר קרוע אחד מלמדים אותך; לא גרים בכיף ולא נעליים, הוא תקוע בהליך גירושין שלא נגמר, משוגע על הילד הקטן שלו, מעשן שמנסה להיגמל, כנראה כבר שנים לפי כל הספרים של אלן קאר. ואולי גם פעם למד לאיזה תואר, או שהתחיל ללמוד לאיזה תואר והפסיק באמצע. על האישה שהיתה לו את לא מצליחה לדלות מידע.

תמונה אחת תופסת את עינך, זה הוא כנראה לפני 20 שנה, כשעוד היה לו שיער. עומד על פסגת הר מושלג וצופה לאגם ענק, ואת נזרקת בבת אחת לכל ה"כמעט"ים בחייך, כמעט תעודת בגרות, כמעט צבא, כמעט טיול גדול, כמעט כמעט שם

"תזיין אותי" מרימה אליו את מבטך כשהוא חוזר מהמטבח

כביכול מתעלם מהרמיזה שבעינייך, בשדייך המובלטים, הוא מטיח את הכוס וויסקי על השולחן,"הבאתי לך גם את לא רוצה?"

את שולחת יד אל החגורה שלו ומתירה

חולצה שמתעופפת וגופו מבוגר, ושריריו עייפים, ועורו כל כך חם

ובכל כובדו הוא רוכן עלייך על הספה

"אני מצטער שאין מיטה היא לקחה לי אותה עם הילד"

ובמקום לשאול לאן, מי ומה, להשתתף בצערו, ידעת שכל מה שהוא צריך להטביע נמצא כאן בך וכרגע

את מושכת אותו אליך לנשיקה ולופתת את כתפיו

הוא מעלייך מפשיל את השמלה מעלה מסיט את התחתונים בלי לגשש יותר מדי, דוחף אצבע מחוספסת חש את רטיבותך

"אני רוצה את הזין שלך כבר"

"אני כאן"

הוא מפשיל את תחתוניו ומחדיר בך את כל 

הכעס הזה, מה שאיבד, מה שהיה, מה שקיים

את גונחת מילים, בין היתר את שמו בין היתר שמות אחרים

זה לא מעניין אותו רק החזה שלך, שנכנע לליקוקיו

ועינייך העצומות ואת נושכת את עצמך מעונג

כשהוא נע בתוכך חזק יותר, והזין שלו גדול כמו שלא היה לך הרבה זמן, והגוף שלו צמוד אליך ונשיפותיו באוזנייך, בשערך

ועוד לפני שהספקת באמת להתמסר, באמת לשכוח

זה נגמר מהר מדי, הוא לא התכוון את יודעת את זה

ובגלל זה את גם לא עושה מזה עניין. ובטח שלא הוא

"תשארי לישון איתי, בבקשה"

אם רק לא היה מתחנן אולי היית שוקלת

כבר התאבדת למען האהבה

וכבר דלית כל מה שיכולת היית לדלות

"אני צריכה ללכת," ובטעות גם פולטת, "סליחה," למרות שנשבעת לעצמך שלעולם לעולם יותר את לא

אולי כי נכנס אליך קצת ללב משהו ממבט עיניו, המשווע, ואולי כי היה באמת כנה וישיר ובסך הכל הוא לא אשם, באמת שהוא לא אשם במי שאת

אורזת את עצמך במיומנות, אל עבר הדבר הגדול הבא

אף פעם לא נמאס להתאבד למען האהבה