אני יושבת בבית קפה של החיים עצמם ובוהה כבר חודשים בכל העולם החיצוני דרך זכוכית מגדלת שמקטינה לאפס את כל הבעיות שלא נוגעות אלי כרגע. להשתחרר עם חסכון ענק מהצבא ולבזבז הכל על טיולים חסרי משמעות ביונייטד סטייטס אוף אירופה. להפרד ממנו לחודשים האלה שאני לא אמצא את עצמי ובטח אלך לאיבוד נפשי ואכנס לדיכאון כי כבר לא יהיה לי צבא שיחזיק אותי גבוה מעל המים ואני אתחיל לאכול סרטים על עצמי ועל החיים שלי ועל המשמעות של החיים שלי ולאבד את זה לחלוטין. לא להצליח ללמוד לא לרצות ללמוד לאבד כל חשק לממש את כל הפחדים הכי גדולים שלי. זה יגיע אי שם מתישהו במרץ או בנובמבר ושניהם כרגע נראים לי קרובים כל כך כי כל חודש בשנה נראהלך קרוב כשפתאום יש דדליין לכמות לא מבוטלת של שנים שלא התעסקת בחופש המוחלט שהולך עוד מעט להגיע

אז בנתיים אני מסתכלת. בוהה. בוחנת. רואה אותם. את אלה שמחפשים את עצמם ואת אלה כשכבר מצאו. פעם ב אני נתקלת פתאום בקניון או באיזה רכבת במישהו שעשה איתי את ההכשרה.  והם תמיד בהלם ממה שנהיה ממני (איכשהו תמיד אני על מדים בסיטואציות האלה) "קצינה אה. מי היה מאמין שזה מה שייצא ממך. מה התפקיד שלך עכשיו בכלל? אשכרה סמ"פ?" מהילדונת שסגרה 28 בלי סוף, שהפקירה נשק, שהתחצפה, שגרה לבד בבית החייל במשך שנה, שלא רצתה לצאת לקורס מ"כים. שאיבדה משמעות, שוב ושוב, ומצאה אותה בכוח, שוב ושוב. זה ככה. זה פשוט ככה עכשיו ואין לי הסבר למה שנהיה ממני, חוץ מלחייך חיוך נבוך ולהסכים איתם, "מי היה מאמין"

ואחרי זה מה יהיה

לא שיהיה יותר טוב

יהיה תהליך שיתחיל מאפס

אז אומרים לי תלכי לחינוך, זה מה שמתאים לך. אבל כבר חינכתי, חינכתי קצינים וחינכתי לוחמות וחינכתי את עצמי, מעל כל דבר אחר. האם אני מאמינה בלהשפיע על אנשים אחרים לפני הכל, או בכמה שזה עושה לי טוב, לפני הכל?

האם מישהו חוץ ממני מבין על מה אני מדברת בכלל?