אם אני נותנת לעצמי להשאב לנוסטלגיה אני תמיד מתבאסת, כי בראש שלי אני רגילה לחשוב כבר שנים הפכתי מזאת שמחליפה גברים כמו גרבים לאחת בורגנית ומשעממת, אבל אם אני מחטטת ממש ממש טוב בזכרון שלי, אני מבינה ש90 אחוז מהם לא היו שווים כקצה קליפת השום, ואלו שלא היו חלק מה90 אחוז אפשר לסווג למסוממים, מבוגרים, ובנות. הרוב המוחלט היה לא שווה בעליל, זה לאמשנה אם הם היו בלוגרים, או ווירדוז שניסו להתחיל איתי באלנבי בשיטות מוזרות של nlp, או שיכורים, כמוני, תמיד הייתי שיכורה בלילות האלה, זה מה שהפך את הלילות ל"מיוחדים". וזה עשה לי מוזה משוגעת ויכלתי לכתוב אחרי זה דברים שאני כבר לא מצליחה, 

אבל הנקודה היא שבמבט לאחור תמיד אני חושבת שאני מפספסת משהו עכשיו, אבל זה בולשיט כי היו לילות שלא ידעתי איפה אגמור אותם ואמרתי לעצמי בלב עדיף אולי שמישהו יקח אותי אליו הביתה שלפחות יהיה לי איפה לישון ובבוקר אמצע לעצמי את הדרך לבית החייל ולא אצטרך לנהוג שיכורה, והיו לילות שבלית ברירה זה מה שעשיתי ולהתעורר בבוקר היה מוגדר כנס. ולחפש במסיבות רק שיסתכלו עלי, ולהתבאס מאוד שזה לא קורה, זה אוטומטית אומר שלא שתיתי מספיק, אז לשתות עוד. 

 יש שטויות שעשיתי שאני מדחיקה בעצמי. אבל ככל שעובר הזמן אני מבינה שהתפשרתי על הבררה רק בשביל שיהיו לי סיפורים טובים לספר וזה לא משהו להתגאות בו, בכלל לא.

היי הלו,  אני אוהבת אותך

אני ממש לא חושבת שעשינו טעות שאתה נשאר עד נוב ואני עד מרץ

זה עוד טיפטיפה לסחוט את המיץ מאיתנו העייפים, השבורים, הרוצים הביתה אלוהים יש לילות שאני כל כך רוצה בהם הביתה. לראות את העונה השניה של ריי דונובן, לקרוא ניקולס ספארקס באנגלית, להזמין כרטיס הלוך לשוויץ, להתאמן למרתון הפעם, כי חצי כבר קטן עליי. או בכלל להפוך להיות באדי בילדרית, כוסית על כזאת שחיה בחדר כושר, עם תחת של קים קרדשיאן וריבועים לא הגיוניים בבטן. ולהוריד תראסטות המעצבנות האלה כבר.

אני פשוט רוצה שנלך ביחד לנוח, לכמה שנים טובות. פיצוי על האוטוסטראדה שאני חווה כבר תקופה