"שני פרוזן יוגורט גדול, באחד פירות יער, מקופלת חומה ותותים, בשני ליצ'י, אוריאו, מקופלת חומה ואננס"

המוכר מכניס את הפירות לכוסות ואני רואה 3 חבר'ה צעירים בני 16 בבגדי מסיבה יושבים סביב שולחן ואוכלים גלידה.

הם נראים שקטים וחגיגיים מדי. מה אתם עושים כאן, אני רוצה להגיד להם, מתעצבנת בלב. דלי קרים, יום חמישי 11 בלילה. לכו שבו באיזה גן שעשועים ריק ותישתו מלא בירות. תשתכרו, תעשו מלא רעש עד שהמשטרה תגיע ותתן לכם קנס של 250 שקל על הפרעה במקום ציבורי, או איך שהם לא קוראים לסעיף הזה.

אבל אתם לא תעזבו את הפארק. במיוחד אתה, האמצעי, השקט מבניהם, בלונדיני מחוצ'קן. אל תעזוב עדיין. אם תחפש ממש טוב, אחרי שהחבר'ה שלך ילכו, במעלה השביל תבחין באיזה אחת יושבת שם על ספסל בודד, לידה בקבוק זכוכית ריק, בוכה ומקיאה לסרוגין, 

אתה מתקרב. "היי," אתה קורא לה מרחוק, לא להבהיל אותה, 

היא מפנה אליך מבט. אתה עוצר. "סליחה, את אולי צריכה עזרה?"

"לא" היא אומרת ומרכינה את ראשה בחזרה. "אבל אתה יכול לבוא."

אתה מתקרב לאט. "קרה משהו?"

היא מנענעת בראש. מתעסקת בחצאית הקצרה שלה. ואז מסתכלת עליך שוב. "הוא רק זיין אותי מאחורי העץ הזה, שם, וגמר לי בפה. ואחרי זה עזב. תומר." אחרי זה נעצרת, רוכנת, ומקיאה על השביל את נשמתה. אתה נעצר, מעיף מבט לכיוון העץ שדיברה עליו, קונדום זרוק, ומשהו שנראה כמו גרב על הדשא.

אתה מתיישב על הספסל נבוך, היא מתיישבת בחזרה. 

 מפסיקה להקיא, מתנשמת. רק אומרת בשקט, "תומר. הוא עזב."

"מי זה תומר", אתה שואל, לא יודע אם לרחם עליה, להשתתף בצערה, לנחם, או פשוט להקשיב. 

"מה זה משנה" היא אומרת, "גם ככה אף פעם לא הייתי שלו."

אתה שותק. ולמרות שאמרה שזה לא משנה, היא ממשיכה לבכות ולדבר לסרוגין,

"הוא הבטיח לי הרבה דברים. שנסע לטייל ושנעשה קעקוע ביחד. ושנרוץ ושנמשיך להתאמן בקבוצת כושר קרבי ההיא. שם הכרנו, אתה מבין. הוא היה מחזיר אותי הביתה אחרי האימונים. זה היה בתקופה שהיתי רצה אלפיים ב8 דקות, ולפעמים משיגה אותו. הוא היה נטרף מזה. בנסיעות שלנו הוא היה משמיע לי מאיר אריאל ומדבר איתי על דברים של מבוגרים, ואהבתי את זה. למרות שהוא בעצמו קצת ילד. זה היה ככה הרבה זמן. מתישהו התחלנו להזדיין בכל מיני מקומות. הוא בכל פעם הביא לי בירות אחרות. והפעם הוא הביא לי בקבוק רום שסבא שלו הכין בבית. תסתכל," היא מביאה לו את הבקבוק שלידה. "הוא ריק. שתינו הכל. יותר נכון אני שתיתי. הוא תמיד ידע לגרום לי לשתות."

היא מגהקת.

"אני לא יודעת איך אפשר להכין רום בבית. אתה יודע?"

אתה מניד בראשך. "אני לא יודע."

"אז זהו. המשטרה היתה פה והעיפה אותם."

"את מי", 

"אותם, החבר'ה מהכושר קרבי. הם הטרידו אותי קצת, עשו רעש. הוא הלך איתם. הוא אף פעם לא רצה שהם ידעו שאני איתו. הם פעם היו חברים שלי. אבל נראה לי שעכשיו הוא מתבייש בי."

"אני לא חושב," אתה תוהה, קצת מסתקרן, וקצת מתקרב לידה, החצאית שלה מלוכלכת בחול וגם השיער. יש לה פצע פתוח בברך והחזיה יוצאת לה מהגופיה, בקטע קצת מחרמן אבל בעיקר מעורר רחמים.

היא מרימה את פניה, השיער המתולתל שלה סבוך ופרוע, האיפור שלה מרוח. אם היה בך קצת יותר אומץ היית מציע לה לנקות, אם היה לך מגבון או משהו, 

אבל הקרבה אליה קצת מרתיעה אותך עכשיו. והיא גם מסריחה מאלכוהול ומקיא

אתה מתרחק בלי שהיא תשים לב

"את צריכה אולי, שאני אלווה אותך הביתה? איפה באמת הבית שלך?"

"חצי שעה הליכה מכאן. אבל אין צורך, תגיד יש לך מים אולי?"

"לא."

"וסיגריה?"

"לא."

דממה, חוץ מההתנשמויות שלה. היא ממשיכה לבכות לסרוגין, וכשהסירנה של המשטרה נשמעת, הוא מבין שהיא כבר דאגה לעצמה לסידור,

כשהשוטר מגיע הוא רואה אותו נותן לה את ידו, מרים אותה, רואה אותה מתרפקת על עזרה ממשית, מהותית. היא הולכת אחריו, עצומת עיניים, מתנודדת. מבחינתה היה זה יכל להיות כל גבר סמכותי ומבוגר שהיה בא להציל אותה מהסיטואציה שהיתה מטביעה בה את עצמה שוב ושוב. "אך קוראים לך? בת כמה את? איפה את גרה? בואי, נקח אותך הביתה"

והבחור מהגלידה כבר לא שם.

הוא אף פעם לא היה שם להקשיב לילדה ההיא שיושבת, בודדה, על ספסלים בודדים, כמוה. בגני שעשועים ריקים, אחרי שהשתמשו בה, זרקו אותה, עזבו אותה מכל הכיוונים

הבחור מהגלידה אוכל גלידה עם החברים שלו בבגדים יפים מדי.

ואני לוקחת את השני פרוזן יוגורט ומשלמת וחוזרת לרכב ומתיישבת. ונותנת פרוזן אחד לו, שמחכה לי מאחורי ההגה, ומחזירה לו את הויזה. ופרוזן אחד לי. ואנחנו נוסעים.

ואני רושמת לעצמי בראש, "לכתוב על הזיכרון מתומר ברגע שיהיה לי זמן."

ועושה turn off שוב על כל זה

וזהו