ברור שהכל ישתנה כשאני אטוס אני לא אחכה לך אם לא תרצה לבוא ואולי מנקודת ההנחה הזאת הכל מתקלקל ומרקיב מראש אולי אני צריכה להיות נזקקת? דורשת? מאוהבת? מקנאה במי

אני מחליטה לטוס ולהשאר ולאבד את עצמי כדי למצוא מחדש ושאר קלישאות של גיל ה20 באמצע כזה. אתה לא תהיה חלק אם לא תלחם עלי עד כמה זה ברור לך?

ואם לא תהיה חלק ויהיו אחרים, שיפתחו פצעים ישנים שירשו לי לדמם עליהם את געגועיי הכמוסים ביותר. ואולי רק בגלל זה אני רוצה רק כדי שיהיו אחרים.

בחמישי הבא ניכנס למיטה ולא נצא ממנה עד מוצאי שבת. לא לצאת איתך מהמיטה ולחיות על פיצות ודלי קרים וסרטים מפופקורן טיים זה השקט שאני צריכה מכל הסערות. אבל בדיוק כמו שהצבא שינה אותי ככה גם החופש ישנה אותי, מזהירה מראש. ואנחנו כבר לא נהיה (אותו הדבר)