האהבה חסמה לי את כל החלומות הארורים בגללש כביכול לא חסר לי כלום אין לי יכולת לשאוף לכלום וחוץ מהעתיד הקרוב (והברור מאליו והמעט מחליא) אין לי עוד למה לצפות.

סעמק, איך זה שבמקום לברוח מהישראליאדה אני נשאבת לתוכה בכל הכוח? איך זה שהפכת להיות תלוי כל כך בתכנונים שלי וביום קדימה יום אחורה? איך זה שקשה לי לדמיין את המשך הטיול בלעדיך, אבל אני יודעת שזאת הזדמנות של פעם בחיים ושכנראה 5 ימים לבד בפוקרה יהיו שווים יותר מאנאפורנה שלם ביחד עם כולם?

ואיך זה שאני לא חרמנית יותר, לא עליך ולא עליו ולא בכלל?