הלילה אחרי שהפצרתי בו לשמוע את שגיונותי על דויד גרוסמן ועמוס עוז, אני נדמת בעיניו לתולעת ספרים אבל לא סתם אחת, "תולעת ספרים שאוכלת קדימה ואחורה, לפנים ולרוורס." בהתחלה אני לא מבינה את כוונתו. "תסביר לי שוב" אני מבקשת, והוא מכביר בתיאור לא אופייני והסבר ציורי ומפורט, תולעת שכשהיא קוראת (קורעת?) ספר במקום לרדת מהצד השמאלי של השורה לצד הימני של השורה התחתונה ולהגיע לשמאלי ושוב לרדת וחוזר חלילה, היא יורדת מהשמאלי היישר לצד השמאלי התחתון, ממשיכה ימינה וקוראת, בעצם, כלפי אחור, "זה לא משנה לה כבר הסדר של השורה, מרוב שהיא קוראת מהר היא יודעת לבלוע את המילים. הסדר לא משנה." ההסבר שלו מעלה בי חיוך רחב ואני מנשקת אותו לבסוף מבקשת ממנו סליחה בלב על שפעם בזמנים חשוכים פיקפקתי וזלזלתי והמעטתי. ובעצם יש כאן שני קצוות שיכולים להסתדר די יפה למרות כל ההשלכות. ואולי אני צריכה לספר לו יותר על דויד גרוסמן ועל עמוס עוז ועל הרחשים שחנה ומיכאל של "מיכאל שלי" מעוררים לי בלב, על אף המלנכוליה (כשהוא שאל אם מלנכוליה זה כמו עצב, אמרתי לא. זה יותר כמו דכאון.)

אם היה לי יותר זמן הייתי כותבת על דברים שגם הוא סיפר לי. על חתולים קטועי אוזניים וציפורי שיר שנעשו בהן מחקרים, על שפה שהיא מולדת ולא נרכשת. אני אוהבת אותו יותר כשדיבוריו אינם אופיניים. ואולי ריבוי של לילות כאלה הופכים את כל מה שנדמה ללא אופייני, לאופייני יותר ויותר