בנפאל לא תהיה לי את הכתיבה. בנפאל אהיה מוקפת ישראלים מהסוג השנוא עלי: משוחררים, מתלהבים, מגדלי זקן ושיער. עליזים, מעשנים, מטפסי הרים. הם יהיו בכל מקום מהרגע שאנחת: בשדה תעופה, בטח ילוו אותי מהקונקשן בטורקיה עד קטמנדו, ואחרי זה בתאמל, בכל הוסטל שאבחר לישון בו, בכל טרק שלא אעשה, בכל מקום, בעצם. בנפאל הוא מחכה לי, יחד עם חבר שלו, שאני לא מכירה, מחכים לי ובנתיים עושים לי ויזה פה, קונים לשלושתנו מקלות הליכה שם, מבררים על ההוסטל הכי זול עם המים הכי חמים, לא רק ביום אלא גם בלילה. חוסכים אינטרנט מהכרטיס-סים-5-ג'יגה-וואי-את-לא-מבינה-איזה-דיל-טוב-מצאנו. בנפאל אני אוכל למצוא מכנסי טיולים מהסוג הטוב של the north face ב1000 רופי שהם כ30 ש"ח. ואצטרך לברור טוב טוב אלו ספרים אני לוקחת: קופסה שחורה הדכאוני? או גנבת הספרים, שזה ככל הנראה ספר שואה כלשהו? או דווקא את הספר על הלוחמת-מוסד ההיא? או טוני מוריסון באנגלית שאני כבר חייבת להתחיל עליו את המתקפה המתוכננת היטב, הנבנת במשך חודשים על גבי שנים, מתקפה שערכה לא יסולא מפז ושתקפה לא יפוג לעולם, מתקפה שהחלה אי שם בתפקיד הקודם-קודם שלי ונפסקה בגלל ש"גטסבי הגדול" באנגלית, הספר שהתחלתי לקרוא כל לילה ולסמן עשרות מילים שלא ידעתי ולתרגם אחת אחת ולרשום במחברת בלי להצליח לחבר שוב את העלילה אחרי זה או להתעניין ולהעמיק בה אבל מה זה משנה, העיקר שאוצר המילים האנגלי שלי גדל ומתרחב. מתקפה שהפסיקה כשהתיק-צבא שלי שבתוכו בין היתר היו גם הספר ומחברת המילים המתורגמות, נלקח בטעות על ידי איזה חייל משיזפון או מבהל"צ, במהלך נסיעה באוטובוס בדרך לבסיס שלי, איפשהו שם בשלהי שנת 2016, ולא הוחזר לי מעולם? ובכל פעם אני אומרת לעצמי, עכשיו את חייבת לחדש, להסתער שוב, אגרת מספיק כוחות, ונחת ואת נהנת מהמקומות הבטוחים שלך, ומה יהיה אחרי זה, אחרי הטיול, בתואר, ומה יהיה כשתצטרכי לעבור לגור וללמוד בארץ אחרת, ומה יהיה כשתיהי חייבת לדעת אנגלית בדרך הקשה. עכשיו זה הזמן.

אז עוד לא החלטתי. שיעור באריזת מוצ'ילה כבר עברתי. לסחוב משאות כבדים על הגב אני כבר רגילה. לפגוש בעיר הצבעונית, המלוכלכת, על ביובה הזורם ברחובות, על הטבע הפראי, על המקומיים שיודעים לדבר עברית, על ישראליה השנואים עלי, וגם על החברים. לזה אני כבר מצפה בכליון עיניים, ומוכנה להכל. מוכנה להתאהב בנוף שלא ברור אם הוא מדברי או מושלג, במטיילים שכולם כמוני בעצם, השתקפויות: מחפשים, בעיקר את עצמם. מוכנה גם להתאכזב ולא לאהוב, לא את הנופים ולא את האנשים. מוכנה לשדר ביישנות או התנשאות, מוכנה לשפוך את הלב, ושכולם ידעו מה הייתי ומאיפה הגעתי. מוכנה גם לא לדבר, לא להיפתח, לא לזרום, מה שיידרש. מוכנה לזה שיהיה נהדר ומוכנה לגרוע מכל.

ויודעת גם ששם לא יהיה לי את המקום. את הפינה. את הכתיבה. לא כמו עכשיו. ואולי לזה אני הכי לא מוכנה.