בורחת בורחת בורחת

אני מפחדת לכבוש את הפסגה, לסיים את הטיול, להשתחרר

נוודים כמוני

מצידנו להיות בדרכים גם 20 שנה

עםתיק 12 קילו על הגב, מתנדנד

מקלות בידיים

וחיוך גדול למקומיים.

נמסטה

((כל מה שאנסה לתאר בכתב מחוויר ועושה עוול לנופים הכי יפים בעולם. נפאל טעיתי בך

חשבתי שתיהי זרה לי וסתמית. גיליתי שאת נסתרת ורבת רבדים וטהורה. והעומק רב מכדי לתאר. אני לא מסוגלת להעביר נופים אלא רק רגשות ובזה אני מתמידה כבר שנים. אז אקדים ואומר: אני מתרגשת מכל טיפוס ומכל עליה, אני מתרגשת מלסחוב הכל על הגב, אני מתרגשת מלעשות טרק של שבועיים עם 3 חברים טובים ולגלות את הארץ על כל קשת גווניה. אני מתרגשת מגשר עץ ארוך ורעוע מעל מפל שוצף, אני מתרגשת מלהגיד שלום למטיילים אחרים אני מתרגשת מלהביט אל על ולראות נשרים, כן, נשרים אמיתיים לא נץ ולא בז אלא נשר. אני מתרגשת מאישה זקנה שקושרת לראשה שק מלא עצים ועולה את ההרים מהר יותר מאיתנו. אני מתרגשת לראות ילדים קטנים כהים מלוכסני עיניים אוספים מקלות ברחוב וכלבים מתפלשים בבוץ ופרה שהיא אולי בכלל יאק ולא מפחדת מליטופים. אני מתרגשת לסיים בסוף כל יום בין זרועותיו בהוסטל רנדומלי גבוה יותר ויותר, עם מקלחת מרתפית ומים חמים לאחר שהתמקחנו על מחיר הגון, ו3 ארוחות ביום ב1200 רופי. אני מתרגשת מלשמוע את המפל בלילה ואת הגשם שיורד ולקום כל בוקר לערפל שמתפזר בין הרים מושלגים באופק, וכמה שהאופק הזה קרוב. 

אני מתרגשת כי זה לא הסוף זאת רק ההתחלה וכי יש עוד את גאורגיה ומי יודע מה אחר כך))