כל מה שאני מצליחה להתמקד בו מתוך בליל המחשבות שמתערבב לי בראש זה שאני רוצה אהבה אחרת, אני טומנת את הראש שלי עמוק יותר בתוך כתפו ומרגישה את הכאב בטן שמטפס שמגיע במצבים מיוחדים כשנופלות הבנות כשנסדק הביטחון כשהעתיד שחלמת לעצמך, עומד שם, נראה כבר לא מזהיר במיוחד, ודי תפל בכלל. ופתאום הוא רוצה שנקנה בית ביחד. ואם פחדתי מחתונה, ואם פחדתי מהריון, ואם פחדתי מטיול גדול ביחד (ראו זה פלא, כבר חודש ורק עכשיו שקצת התחיל להימאס) אז לקנות בית זה חתונה ועוד הריון כפול שלוש. זה משכנתא והתחייבות כספית ארוכת שנים ומשהו שגם גירושים לא יכולים לפתור. ואני מתחילה לעשות שיקולים של אישה בת 40 ולא ילדה בת 19,סליחה 23 שאני וכל זה מסתחרר ומעיק ומלחיץ ואני בוכה בעצם בגלל שלא בא לי להתבגר בצורה שבה הוא מכריח אותי. בא לי להתבגר מטעויות ארוכות שנים כמו לבזבז חיסכון צהלי עצום בשנה אינטנסיבית של טיול מטופש. בא לי להתבודד במנזר שתקנים בהודו לשבועות ובא לי לעשות תאונת אופנוע מיותרת בויאטנם ובא לי לשכב שיכורה עם מישהו אחר בפולמון בתאילנד ולהודיע לו יום בהיר אחד בשיחת טלפון מהקצה השני של העולם: אני רוצה הפסקה. הפסקה מאיתנו. הפסקה ממך.

זאת בעצם הסיבה האמיתית של כל העניין. אני צריכה אהבה אחרת.

וכל הכאב ראש הזה מתערבל במהירות אל תוך החיבוק הצפוי והמילה הלחושה על הלחי. דברי אלי הכל בסדר אני כאן. מה קרה. לא צריך לבכות זה מיותר.

מה קרה?

"אני לא יודעת מה לעשות בהמשך. אני לא יודעת אפילו לאן אני אחזור אחרי הטיול. לישראל או לשוויץ או לברלין. איפה הבית שלי"

והוא אומר: תתחילי בלתכנן את היעד הבא שלך. את אפילו לא יודעת לאן תמשיכי לטייל אחרי גאורגיה

זה לא משנה, אני רוצה לצעוק, למי אכפת, זה לא העניין

ובמקום זה שותקת. בוכה. והוא מוטרד

דברי אלי, למה את כל כך בוכה?

אני לא עונה. אני רוצה לצעוק לו: אני רוצה אהבה אחרת.

אני רוצה לרוץ רחוק מההוסטל הזה, לצעוק בחוצות נפאל, שכל המקומיים והתיירים ירימו את ראשם מעיסוקיהם ויקשיבו: אני רוצה אהבה אחרת! אני רוצה מישהו אחר שיגיד לי: כולו שלך, הטיול הזה. ולא לדעת כלום זה בדיוק הזמן. את צריכה קצת זמן לבד? בסדר, בואי נהיה קצת בנפרד. ולכי תכתבי לך, שם בפינה, אני יודע שזה עושה לך טוב במצבים כאלה, אני יודע שזה מה שאת צריכה.

אבל לא, ובמקום

אני מתחילה לחפש תרוצים בראש

ללמה לצאת החוצה מהחדר עכשיו

מנסה להפוך את הסיטואציה להכי פחות דרמטית שאפשר

כדי שחס וחלילה הוא לא

ותוך כדי זה כועסת על עצמי, למה ועדיין אחרי כל השנים האלה, כל מה שאת מחפשת תמיד זה רק לרצות את הצד השני למה את כלכך

ושם זה נגמר, ועכשיו

אני לא יודעת איך לתרגם למילים לא פוגעות

את כל הדברים הכי פוגעניים שאני לא מצליחה להפסיק לחשוב

ולמה אני הופכת דבר פשוט כלכך לדרמטי יותר מדי

יותר מכמה שהלבד קוסם לי, הוא מפחיד והרסני ועצוב ואני רוצה להמנע

ואני רוצה כלכך רוצה להיות חכמה ונורמלית והגיונית כמו שאתה

זה לא פשוט לי

זה לא פשוט לי בכלל

(בואו נשים רגע את כל הרגש בצד: אני בהחלט מצליחה להבין למה אנשים מתפלפים ונשארים לטייל במזרח שנים. לא עישנתי פה כלום ואני מרגישה בהיי תמידי. כועסת על עצמי שהבאתי לנפאל רק בגדים של טרקים ואין לי בעצם דברים יפים ללבוש. מתקלחת פעם ביומיים וגם זה תלוי מצברוח. גונבת מפיות ממסעדות כי נייר טואלט עולה פה מלא כסף, יחסית. היום במקרה התגנבנו לחתונה נפאלית וזה היה מחזה יפהיפה: כולם בלבוש נפאלי מסורתי עושים טקס דתי במקדש דתי לחלוטין ומרימים את הסמרטפונים שלהם בו זמנית לצלם סרטונים. אתמול אכלנו במסעדה ושמעתי שיחה מהצד: ישראלית שהתאהבה במדריך ראפטינג נפאלי, התחתנו וחיים בנפאל כבר כמה שנים ויש להם 2 ילדים. וחשבתי לעצמי בלב: למה לא אני. 

)