היום אחרי שיצאנו מהמקלחת המשותפת החלטתי ללבוש את השמלה היחידה שהבאתי לטיול. בין סופטשל של קולומביה למקלות הליכה בשביל הטרקים לנעלי הרים למכנסי טיולים של נורת' פייס, אין הרבה מקום לבגדים שאני עלולה להרגיש יפה בהם. לנפאל לא הבאתי שומדבר יפה. הפעם לגאורגיה, הבאתי את השמלה. ואחרי שבועיים וחצי שהיא נמעכת לה במוצ'ילה, היום אחר הצהריים היתה הפעם הראשונה שרציתי ללבוש אותה.

והמבטים ברחוב שבכפר הקטן לא מרפים. אני נהנת, אוחזת בכף ידו, נצמדת לגופו (רוצה לכתוב: הגדול, המגונן). קורנת אליו ואל כולם. יודעת שאם הייתי מממשת את החלום קודם כל ומטיילת לבד, לא בטוח שהייתי מרגישה בטוחה להסתובב בכפר הנידח בשמלה הזו. המבטים מלווים, שוקקים ומפשיטים ומה שהיה נוח לשיר המורדת 2014 לא נוח לשיר הנודדת 2018.

מה שיפה לצפון גאורגיה יפה גם לי: מגדלי הסוונאטי, שהוכרזו על ידי אונסקו כאתרי מורשת עולמית, ואני יכולה לטפס על אחד כזה ולהתפעל מהנוף. מוזיאון אתנוגרפי. גבול רוסיה קרוב כל כך, מרחק הליכה. המלכה תמר, ששלטה כאן במאה ה12 (שמרוב שהגאורגים מעריכים ואוהבים אותה, הם קוראים לה מלך.)

לכתוב בלוג על טיול בלי לשים תמונות מרגיש לי כמו להסביר לעיוור איך נראים הצבעים הכי יפים בעולם. אבל אני לא רוצה לשים כאן תמונות. אין לי סיבה ממשית לא לרצות: אני כבר לא קצינה ואני כבר לא אחראית על חיים של אנשים. אני כבר לא אחראית על כלום, למען האמת. ואני כבר לא מפחדת שימצאו אותי (באמת?) ואני יכולה להפסיק להזהר ולהסתתר ולקנא עד מוות באנשים אחרים, שמעיזים. שמגשימים. שמצליחים.

בנתיים אני אמשיך לנדוד בשוליים של העולם, נבלעת בין צללים. בלי תמונות ועם המון מילים.