הוקל עלי כשנכנסתי לחנות ההשכרה בסלוניקי והיתה מוכרת מאחורי הדלפק ולא מוכר. בחורה בחיים לא תעשה לי בעיות, כנראה שהפימנאצית שבי עוד לא נספגה עד הסוף לתאים הפנימיים ואני לא יכולה שלא להחניק אנחת רווחה אינסטנקטיבית. 

היא משתנקת בבהלה כשאני מספרת לה לאן אני רוצה לנסוע. 

"zagorochoria? You sure? This is really far away, I am worried about you"

אני מבטיחה לה לעשות עצירות בדרך. מתחייבת ללא יותר מ100 קילומטר ביום. 

"maybe you should go Chalkidiki instead"

איך חלקידיקי, מוכרת יקרה, זה קרוב מדי ולא מעניין

וגם, מה אכפת לך

לאן לעזזל אני נוסעת

היא מראה לי סקוטר 200 סמק שכבר ראה ימים טובים יותר. אני חושבת שהמוצ'ילה תכנס לי בין הרגליים, ומסכמת איתה מחיר וביטוח וכשהכל מוכן וחתום

רוכבת עליו חזרה להוסטל, אורזת את כל הדברים, מזוודת את הקטנוע ומתחילה בנסיעה מערבה. 

תמיד דמיינתי את יוון כמדינה קטנה אבל מסתבר  שצריך שבועיים אינטסיבים לפחות כדי להספיק להגיע לכל המקומות היבשתיים ועוד בלי להחשיב את האיים.

היום הראשון עבר בהצלחה, רוב הנסיעה על כביש שמזכיר באוטוסדטרדאיות שלו את כביש 6 בארץ, עם משאיות שעוברות לידי וגורמות לי לצאת מאיזון קל בגלל משב הרוח, ונופים שמזכירים את הגליל בקיץ. מצאתי את עצמי נוסעת על 90 בכביש שמותר בו 130. משטרה עצרה אותי בדרך כדי לבדוק לי את הדרכון ואת הארגז של הקטנוע (כנראה ציפו למצוא שם סמים, מצאו במקום זה סנדלי שורש וספר של הארי פוטר באנגלית) ולבסוף הגעתי לעיירה כפרית באמצע שומקום, עם מלון שומם ובודד בקצה שמשקיף על כלום.

קצת מאוכזבת, הספקתי בנתיים לתכנן את המסלול של מחר ולהוריד סרטים בטלגרם (הסרט הבא בתור הוא הסנדק, שמעולם לא יצא לי לראות, ואחריו תלמה ולואיז). 

To be continued. 

*צריכה לעדכן תרשימות בצד עם סיפורי המסע החדשים