דברים לכאורה רנדומלים זורקים אותי רגשית לזכרונות ומקומות שאני רוצה לשכוח, קצת כמו הגדרה של פוסט טראומתים לא? אני לא אומרת שיש לי פוסטראומה מהצבא, אבל עובדה שמחזה פשוט של מיטת קומותיים ערומה ממזרונים שעומדת לה בגאון מחוץ לחדר של דורמס על חוף באי יווני מבודד ישר זורקת אותי לצהל היקר, ולמיטות קומותיים, להרכיב ולפרק ולדאוג לחיילות ולריב עם נגדים בני 50 כי אין מספיק, אף פעם אין מספיק וכל מיטת קומותיים ריקה שהייתי רואה לה ככה סתם בחוץ ישר גרמה לי לחשוב היי צריכה לקחת את זה למגורים שלהן, האם זה יהיה ככה עד סוף חיי?

וממש כמה דקות לפני מחזה המיטה מחזה אחר הביא אותי לידי דמעות, ובכן הפעם מדובר בחווית ה-להיות הבלתי נראית בחטיבה, אני שונאת להיות בלתי נראת זאת השנאה הגדולה שלי הפחד הגדול שלי בחיים תקופה שבחיים לא אחזור אליה עוד, אבל הנה מה שהיה כך היה אני מגיעה ראשונה לreception אבל הפקיד מתעלם ממני ופונה לזוג שעומד מאחורי בתור כי הם נראים מגניבים יותר כנראה, חמודים יותר, אז אני נעמדת קצת בצד כדי לא להראות נדחפת אבל אוף, הגעתי ראשונה למה הוא לא פנה אלי, ואחריי בתור יש משפחה של ספרדים זוג הורים וילד קטן, והם איכשהו ניהים גם הם לפניי והפקידה פונה אליהם ואני באמצע, אלי אף אחד לא פונה לא זורק מבט, מחכה בעצבנות שמישהו יגיד לי יהיה נחמד לפחות "ג'סט א מומנט מייד נתפנה אליך" אבל אני בלתי נראת כמו בכיתה ז', בשרותים בהפסקות, בכיתה, למורים, לבד, בלתי נראת, וזה מתסכל נורא ואני מנסה לחשוב בכוח על כל דבר אחר כדי שלא ייצאו לי דמעות מסיטואציה רגעית ומטופשת. 

והדבר השלישי הוא גברים מבוגרים עם שיער אפור ועיניים כחולות שנראים רוסים, גרושים ואבודים בעולם כמו שהוא היה. ואת זה אין לי דרך להשכיח.