למה מגיע לי להיות נאהבת בעצם, אם אני כל הזמן רק בוגדת סדרתית, אם אני מדמיינת בלי סוף חיים אחרים, בערים אחרות, עם גברים אחרים והתנהגות אחרת, ובגדים אחרים ושיר אחרת, ואני לא מעריכה את מה שיש כי אני מהאנשים האלה, שלא יודעים אףפעם להעריך את מה שיש, ואני לא מרוצה מהכאן והעכשיו, ואני תמיד נזכרת, ותמיד עצובה, ותמיד שוקעת וקשה להחזיר אותי, וכלומר כשזה לא יהיה איתך (איתו, זה תמיד יותר קל בגוף שלישי) אז יהיה לי קל כלכך לברוח למקום הארור והמוכר כי לאנשים חלשים שרק נראים חזקים מבחוץ יותר קל לבכות כשהם לבד, וכשלא נקשרים וכשעוזבים וכשהכל זמני וחד פעמי כמו שידעתי לעשות מצוין פעם, הרבה יותר קל להשאר לבד, ונכון שהכאב שם והכאב שווה את זה, תאמינו לי, been there done that וכל השיט.

אבל זה דפוס חוזר (שונאת את הצמד מילים המלוקק הזה) דפוס חוזר של מישהי שלא יכולה להשאר יותר מחודש לבד בלי להשתגע ולחפש מהר תחליפים, זולים ככל שיהיו: לפני זמן לא רב נפרדנו בגאורגיה (לא נפרדנו זוגית, נפרדנו רק פיזית) וידעתי שהאי שפיות שלי תגיע והנה היא כאן, מלחכת, וזה כמו שהיה  לפני כמעט שנה, כשהיית בדרום אמריקה חודש וחצי, ולקראת החזרה שלך כבר לא יכלתי לשאת את זה וכמעט שמעדתי, מה זה כמעט, בגידה זה לא רק פיזית, זה הרבה יותר מנטלי בכל כך הרבה מובנים.

אני בוגדת סדרתית ולא מגיע לי להיות נאהבת. כמו הדוסים שמסתירים את העיניים ברחוב ועוברים למדרכה השניה בא לי להיות מסוגלת להסתיר מחשבות ולהתרחק לתמיד מהצד האפל והמלוכלך הזה. 

וזה שם וזמין ומחבק ומוכן לעטוף ולקבל, לקבל כמו שאני. יש בכל מיני ערים כל מיני בנים שמחכים לי, גם בלי לדעת בעצם, שעם עוד טיפטיפה דחיפה אני עלולה לחזור מהר מכפי דמיונם. 

זה כמוס ומפחיד ולמרות שזו תופעה מוכרת ולא נדירה, רק עכשיו אזרתי אומץ לכתוב עליה, וזה לא הופך את זה לקל יותר, בכלל לא, אפילו להפך