אנסה לכרנלג את הדברים כדי לא ללכת לאיבוד, ולהזכר לשם מה מלכתחילה, ולנצל את היום חופש שלקחתי בגלל שהכתף שלי החליטה לכאוב אחרי יותר מדי חתירות ותפיסות של גלים (מושלמים יש לציין. פשוט מושלמים.)

אז יצאתי רשמית לחופש ב26.7 וכרגע אני אמורה לחזור ב2.9.

ופגשתי את אימא שלי ב27.7 בפארו, פורטוגל. היא באה לקחת אותי עם אוטו שכור, גלשן קשור לגגון, בגד ים קטן לגופה ושמש, המון שמש בעיניים. אימא שלי עברה תהליך משמעותי עם עצמה בעיקר בעקבות טיפול פסיכותרפי שלדבריה שינה לה את החיים. לפני הטיפול היא היתה במשבר עם אבאחורג והם שקלו להתגרש. ואז הם הלכו יחד לטיפול זוגי שלא צלח ואז כל אחד הלך בנפרד לפסיכותרפיסט אחר וזה כן צלח. ומאז היא שינתה את אורח חייה: ממטפלת בתינוקות לאשת נדלן (יש בבעלותה מספר דירות בברלין שלאחת מהן כבר נכנסתי איתה בשותפות), מבת זוג נואשת לחום ולאהבה לאישה חופשיה שנוסעת לחופשות בפורטוגל לבד וחוזרת לגלוש כמו בילדות שלה, בימית. 

אז אני פוגשת אותה אחרי כמה ימים כאלה והיא לוקחת אותי להוסטל שלה שנמצא כמה דקות מחוף אריפאנה ואנחנו אחרי כמה ימים כאלה של לקום בבוקר מוקדם, ללכת לים לשיעור גלישה, להשאר בו כמה שעות אחר כך לבדנו כדי להתאמן, להשרף מהשמש, ללכת לאכול משהו, לחזור לים ולשרוץ בו עד שנהיה ממש קר בסביבות 9 בערב (והשמש עדיין לא טרחה לשקוע לגמרי).

היום אני נוסעת לסאגרס להתחיל את ההתנדבות בהוסטל ולהיפרד מאימא שלי. ואני מאוד מקווה שאני אהיה במצב רוח טוב ואמצא חן בעיני כולם ואשדר חיוניות וחיוביות, ואני מאוד מקווה שאמצא זמן להשקיע (מעט) בשני קורסי הקיץ הנחמדים שלקחתי ובלהמשיך לחשוב על רעיונות לעבודת גמר של שנה הבאה. ואני מקווה שאהנה מהעבודה (בעקרון ההתנדבות היא 5 שעות עבודה ביום של נקיונות, הכנת אוכל, גינון וכיו"ב) ומקווה שאמצא זמן לגלוש שוב ושהכתף תפסיק לכאוב לי.

((אתמול היה השיא ואני מקווה שיגיעו שיאים יותר גדולים מזה כי מי חשב שאפשר להיות מאושר ככה: ב7 בבוקר פגשנו את המדריך גלישה בחוף הרגיל והוא אמר שאין גלים היום והציע שנסע לחוף אחר, 10 דקות נסיעה מכאן, פתוח יותר שבו יש גלים בוודאות. אז נסענו לשם והגלים היו גבוהים נורא אבל היינו עם המדריך וזה נתן לי בטחון ולא חשבתי על זה שאני כבר שנה מנסה לגלוש וכבר שנה לא ממש מתמקצעת בזה, ושעלול להיות גבוה לי מדי ושאני עלולה להתהפך, ושאר דברים כאלו. לא חשבתי על זה. חתרנו בעקבותיו למקום שבו הגלים מתחילים להיות. אין לי שם אחר לתת לזה. ופעם בכמה זמן מגיע גל גבוה מאוד וחזק נורא והקצף חובט לך בפנים ואת עפה מהגלשן אבל את רגילה לזה אז את כבר חוזרת אליו מהר כדי לא להפסיד את הגלים הבאים.

ואז המדריך על הגלשן שלו מסמן לי להתקרב אליו ואני חותרת אליו ונדלק לו זיק בעיניים והוא פוקד עלי להשכב ולחתור ואני נשכבת וחותרת ולא מסתכלת לצדדים מרגישה את הגל לוקח אותי ונעמדת בזמן הנכון בדיוק וזו הרגשה של להיות רכובה על טיל בליסטי נעים שלוקח אותך הצידה מאוד ואת נותנת לו ומרגישה את כל הקצף נבנה לידך ואת חלק ממנו ואת נורא נורא מהירה ורכונה ביציבות על הגלשן ומגיעה כמעט עד לחוף ואימא שלי אומרת לי אחרי שחזרתי אליהם שזה היה יפה כל כך לראות אותי על הגל הזה ואחרכך כשיצאנו ושאלתי את המדריך איזה גובה הגלים האלה היו בכלל והוא אמר 3 פיט, משהו כזה. והרגשתי גאה וקלילה ונרגשת.