המקעקע התלאביבי אמר לי שהתרופה הכי טובה לבדידות שלי תהיה להביא כלב, והדבר השני הדחוף שאני צריכה לעשות הוא למחוק את האפליקציות. מחקתי אותן עוד באותו לילה אבל כלב אני לא הולכת להביא (עפה מפה ביולי לזמן לא ידוע, המון הוצאות, לא הרבה זמן בבית וכו') אז החלטתי שהתרופה השניה הכי טובה לבדידות שלי תהיה המוזיקה. ומאז פורטוגל ובעיקר מאז הקעקוע אני שומעת מוזיקה תמיד כשאני בבית ותמיד כשאני בנסיעות. אני מקפידה לגלות אלבומים חדשים ומוזיקאים וסגנונות ויוצרת פלייליסטים מוקפדים בספוטיפיי כולל עריכה ותחיזוק תמידיים. כרגע הפלייליסטים האהובים עלי הם:

1. jazz piano not bill - באד פאוול, אוסקר פיטרסון, קית' גארת', ובכללי פסנתרני ג'אז שהם לא ביל אוונס. מתאים למצברוח שלא מעוניין במילים ובחפירות וכשצריך ללמוד לעומק.

2. portugal - מאלומה, khalia, דמיאן מארלי, שאגי, sevana. מתאים לנסיעות ולהרמת המצברוח.

3. chris sagres ע"ש האנגלי + העיר שהייתי בה בפורטוגל חודש: וואן מוריסון, פול סיימון, ניל יאנג, ניק דרייק. מתאים למצברוח נוסטלגי, לבישולים וסידור הבית.

4. chill blues study - ג'ימי הנדריקס, JJ Cale, ועוד דגימות מכל מיני בריטים בלוזיסטים קאנטריים. מתאים ללימודים לא עמוקים.

5. omer & friends - עומר אדם ומרגי..........חבר'ה, רגע, לא לכעוס. מאז פסטיבל התמר הבנתי שהבחור הזה מה זה מוכשר. ועלה בי דחף אדיר ללמוד לנגן את "אחרי כל השנים", מה שעשיתי אתמול תוך שעה וחצי בערך עד שהוא הגיע לרמה שרציתי, ומרגי זה מרגי ואי אפשר לשמוע את השירים שלו בלי להתחיל לרקוד אוטומטית. גם כי את קלאס באפס מאמץ נכנס לשם - וזה בדיוק מה שאני רוצה להיות הרבה פעמים - - בקיצור, כשיוצאים ביום שישי ורוצים להרים תמצברוח ברכב בדרך ליציאה? אז זהו.

ניק דרייק בכללי הוא תגלית השנה ויש לו 2 אלבומים שאני מאוד אוהבת ושומעת בלופים לאחרונה. יש לו גם סיפור חיים עצוב שנוגע בי. גם אסף אמדורסקי מרגש בדגש על "בראשית" ו"גולשים". ושירים נוספים ברשימת צ'יל בלוז. המוזיקה מצליחה להפיג לי קצת ממה שחסר ואני אוהבת את זה. 

אני לא יודעת מה רציתי לכתוב בכלל..........ביום שישי יש לי מבחן במבוא למדיניות משהו (תאוריה מדינית? מדיניות תאורטית?) עם כל החבר'ה שאני אוהבת, אפלטון וקארל מרקס, בהמון קורסים הם מגיעים לבקר אותי, כמו חברים כאלה מפעם שתמיד כיף לפגוש אותם שוב. אני אוהבת את אפלטון בטוטאליות שלו ואת אריסטו ב...קדימות המחשבה שלו ואת מארקס בשיגעון (קצת כמו ניטשה) הבלתי נדלה ובצעידה חסרת שחר אחרי תאוריה מהפכנית וכושלת. אני באמת אוהבת אותם אהבת נפש. וחשה איתם הזדהות עמוקה. במבחן יהיה בסדר, אני מאמינה.

התואר השני הולך ומתרחק ממני אבל זה לא מפחיד אותי כבר. אני מעדיפה להיות מלומדת עם אלף תארים ראשוניים בכל תחומי מדעי הרוח מאשר להיות פסיכולוגית קלינית. כשאני חושבת על זה ככה זה מאוד מאוד ברור לי. אפשר לנתח את זה ואפשר גם פשוט לקבל את המצב. אני חייבת לצאת החוצה מחר, לא יכולה ללמוד בבית יותר מיממה רצוף. יום לפני המבחן האחרון שהיה לי (מבוא ליהדות ארה"ב) ישבתי בביגה, הבית קפה המועדף עלי ולמדתי תאריכים ומקומות והשתלשלויות של אירועים. במקביל שתי נשים מבוגרות ישבו קרוב אלי וניהלו שיחה על מחול. אחת מהן הגיע מחו"ל ויש לה שם סטודיו גדול והשניה מורה פה בארץ והן דיברו על תרבות המחול בישראל, על התלמידות שלהן ועל הופעות ותחרויות. השיחה היתה מעניינת לא פחות מהחומר שלמדתי ואיכשהו הצלחתי גם להתכונן כמו שצריך וגם להקשיב להן (וגם לאכול ניוקי ערמונים). נסעתי לאוניברסיטה ב5, ניגשתי למבחן שאורך שעתיים, סיימתי אותו ב15 דקות וחזרתי לעבודה כי חיכו לי שם.

עוד כמה חודשים יפסיקו לחכות לי ואני אסיים את התואר ותישאר לי רק העבודת גמר להגיש (שאין מצב שאסיים עד יולי). ואני לא אהיה תלויה בכלום ואלמד להשתחרר מציפיות של הסביבה. אולי בעצם עדיף כבר לעשות את זה עכשיו כדי להפסיק לבזבז את הזמן שלי על זוטות.

חוזרת לאפלטון ולסופיסטים. מחכים לי