כל יום הלכתי בממוצע 10 קילומטר. בגלל שנסעתי בלי תכניות הימים שלי היו פנויים ובערבים הצטרפתי לאח שלי: לארוחת ערב עם חברים שלו או לג'אם או להופעה או לבר. לאורך הימים, במקום לקחת את הרכבת התחתית החלטתי לעשות טיולים בלתי נגמרים וכלכך נהנתי מזה: מלשוטט, מהמוזיקה באזניים, מלהסתכל על הנוף. הבניינים הגבוהים עם הצורות המשורטטות על החלונות, העצים הערומים, אווירה של חורף. 

והכל סבב מאוד סביב אמנות. באחת המסיבות אחד החברים של אח שלי שאל אותי כשאלת הכרות: האם את אמנית? כאילו שזו השאלה הכי לגיטימית בעולם לשאול אדם אחר כשפוגשים אותו, לפני ששואלים במה אתה עובד או מה אתה לומד.

באותו רגע ביטלתי את זה ואמרתי, ממש לא, אני לומדת פסיכולוגיה ועובדת בx. אבל בלב חשבתי, בתור מישהי שמציירת קצת, ומנגנת קצת, ושרה קצת (לעצמי!!! רק לעצמי) ומעריכה מוזיקה קלאסית וג'אז ורוק ישן ונעים, ומעריצה קשות את רוזה לוקסמבורג והמהפכות הכושלות שלה, ויכולה לקרוא את שירות לאה גולדברג ורחל לנצח נצחים, יש לי נפש שמאוד רוצה אמנות וכמהה לאמנות ומשתוקקת לה, אבל אולי במסגרת שאני נמצאת בה כעת זה פחות מקובל ולכן אני צריכה והתרגלתי להדחיק את זה או להפוך את זה למשהו מאוד פרטי (ואף אנונימי)

אבל שם במשך כל השבוע שהסתובבתי וכל החברים של אח שלי והמקומות שהייתי בהם, היתה לזה לגיטמציה. זה גרם לי להרהר קצת במסלול חיים שבחרתי לעצמי. 

 

ובכל זאת, שומדבר שומדבר בעולם לא יכול להחליף את הריח של הבית שלי. נכנסתי לדירה עם המזוודה והתיקים והריח הטוב הכה בי, הריח שאני אוהבת, שלא הרחתי שבוע, שהוא רק שלי ושל המקום שאני גרה בו ומרגישה בו בבית, ואין אותו באף מקום אחר בעולם.