אני אוברוולמינג בקטע מפחיד. אני קיצונית, רגשית מאוד ופשוט יותר מדי-ית כזו באופן כללי. אני לא יודעת אם זה תוצאה של חרדות קודמות או טראומות ממערכות יחסים... ואפשר לחשוב מה כבר עברתי, כן. לא דברים שכל בחורה סטנדרטית לא עוברת. כל חברה שיצא לי לדבר איתה חוותה איזה סיפור מכמיר לב של רדיפה אחרי מישהו, או מישהו שרדף אחריה, או לב שבור כלשהו בויראציה כזו או אחרת, או כמה. ומערכות יחסים הרסניות ונצלניות ומה לא. מה לא. אני לא מיוחדת בשום צורה. אז למה אני מרגישה שאני יותר מדי. שאני יותר מדי מה - - הכל. הכל. אני בלתי מוכלת באופן כרוני. ולכן צריך להדחיק הכל, לדחוק הכל, להנמיך, להוריד, לצמצם בנסיונות שווא כל רגש שצץ וכל מחשבה טורדנית וכל פחד ודאגה ותובנה ומחשבה שמציקים לי. אסור לשתף ואסור שיידעו וצריך תמיד לשמור על זה בשקט. אני מדברת על זה בקטע זוגי גרידא. בגזרת עבודה לימודים חברות ידידים אני חושבת שלמדתי להסתדר היטב. איכשהו כשמתחיל משהו טיפה יותר רציני שהולך למקום זוגי אני מפחדת להרוס את זה כל הזמן, כמו פיל מגושם וכושל שמנסה לחצות נהר שמורכב מספלי חרסינה. בלי לשבור כלום ובלי לסדוק ובלי שייסוגו. רק שלא ייסוג. רק שלא יבהל ויוותר עלי ויעבור לו. היום הזמנתי אותו לסרט, נראה אם יענה. זה אחרי שאתמול בכיתי לו במיטה. וזה לא חדש!!! זה לא שונה. זה תמיד אני והרגשות המטומטמים שלי שאני מנסה להדחיק. שלא מותאמים. שלא מותאמים בשיט. זה לא מותאם לבכות למישהו במיטה אחרי חודש וחצי של הכרות, ושל כאילו אנחנו יוצאים כזה, ומנסים לבחון מה קורה והכל, או שזו רק אני שמנסה לבחון, זו רק אני שבהיסטריה פנימית ובחרדה תמידית שעוד רגע זה ייגמר, אז להזהר, ולא להכשל, ולא למעוד, ולא להראות, ולא לזלוג החוצה את כל מה שבוער ומשתוקק לצאת. הוא באמת הכי בסדר בעולם. הכי בסדר שיצא לי לפגוש לאחרונה. הכי. הכי. ואז אני באה אליו אחרי שבועיים שלא התראנו ואנחנו יושבים אצלו ורואים סרט ואני מזמינה לעצמי אוכל ואוכלת והכל בסדר לכאורה אבל בכל זאת משהו מבפנים מתחיל לדרוש ורוצה לצאת החוצה ולהתפרץ. ואני לא מצליחה לשמור את זה

אז אני דומעת לו קצת על הכתף והוא לא שם לב, ולמה שהוא ישים לב, אני דומעת כלכך בשקט וכלכך בצד וכלכך שלא יראו, הוא לא שם לב וזה קצת מאכזב אותי אבל זה מחזק בי את ההרגשה שאני צריכה פשוט לדבר איתו.

ואחרכך במיטה אני באמת אומרת הכל אבל הכל יוצא עקום, כלכך לא מנוסח טוב, כלכך ילדותי, נידי, חרדתי, מפוחד, כלכך לא מושך, כלכך לא טוב. כלכך יותר מדי. אני יותר מדי

וקשה לי לשאת את זה. אני חושבת שהוא הצליח להכיל; הוא לא קם והלך ולא סילק אותי, שזה כבר משהו. אבל אני חושבת על כל הדברים העתידיים שאולי נהרסו בגלל הוידוי הקטן הזה, של הרגשות. שהשתוקק לצאת מתוכי, כלפיו. וזה בכלל לא היה מכוון אליו. מערכות יחסים קודמות לא קשורות אליו, וזה שאני צריכה שיקחו אותי ברצינות ולא סתם דברים גם זה לא קשור אליו. רק זה שבהתחלה הוא חיזר יותר ואחרכך זה התמתן, זה קצת קשור. אבל לא האשמתי אותו בכלום. הוא לא אשם בזה שאני יותר מדי