שזה בכלל לא הזיז לו שנפרדתי ממנו.... הוא לא ענה להודעת פרידה הארוכה ששלחתי לו. כתבתי שם הרבה דברים. כתבתי שאני מעדיפה שנסיים את הקשר שבזמן האחרון שם אותי רגשית במקומות לא טובים. כתבתי לו שהרגשתי שלאחרונה אין ממש עם מי לדבר ושמרגישים מאוד את הירידה בעניין מהצד שלו לעומת ההתחלה. כתבתי עוד כמה בולשיט בסגנון וחתמתי "שיהיה לך בהצלחה בx" (משהו חדש שהוא התחיל בשבוע האחרון של הקשר שלנו

הוא יכל להגיב על כל אחד מהדברים האלה, ולהצטער על זה שהוא מפסיד אותי, או בכלל להסכים, או להתווכח, או להצדיק את עצמו

אבל הכי מעליב זה שהוא בכלל לא טרח לענות. זה מראה כמה לא היה אכפת לו. וזה סימן שלא הייתי מספיק מעניינת או שווה את המלחמה שלו. ועל אף שהוא אפס

זה עדיין מעליב. אני כמובן מנסה להגיד לעצמי שאני שווה יותר מזה ושזה הוא שלא בשל ולא גבר מספיק וכו'

זה קשה. זו עבודה עצמית קשה. 

מחר הטיפול הראשון עם הפסיכולוגית. אני אגיע טעונה אבל לא מאוד כי רצתי 8 קילומטר היום וספורט מוגזם תמיד מרגיע אותי ומוריד ממני מתחים. בכל זאת יש לי הרבה מה להגיד לה, על עצמי ועל העולם ועל בנים ועל אהבה ועל בדידות, אני מקווה שהיא תדע להקשיב כמו שצריך.

אני מתמרנת בין עבודות שונות שאני צריכה לכתוב ומלא חומרי קריאה ומאמרים ברגיל... אבל הכל כבר קטן עלי באיזשהו אופן, בשנה ג' כבר יודעים איך לעשות את הדברים, הכל מתחיל ונגמר בתכנון זמן ובאיזונים (גם ריצה ארוכה זה איזון מוצלח ללימודים מ8 בבוקר עד 5 בערב).

אני אסיים את התואר ואז לאן כל המשמעת העצמית הזו תלך? אני רוצה לעשות תואר ראשון בעוד משהו. או שני במשהו הומאני. הסטוריה נגיד. לא באלי להעמיק בפסיכולוגיה. זה לא עושה לי את זה יותר. זה לא ממש עשה לי את זהמההתחלה, למען האמת. בעיקר לחצים של ההורים. טוב, אולי גם קצת כן התעניינתי בזה. ואז זה פשוט נהיה קל.

אבל אין לי כוח לפתוח קליניקה ולהכיל אנשים ולהכווין אותם. אין לי אנרגיה נפשית לזה יותר. נגמרה לי